אז אחרי כל ההכנות לסדר שמתארח אצלינו כמידי שנה ישבתי קצת לנוח עם אמא בסלון וout of the blue הגיע שאלה מאוד גדולה...
'אז מה את חושבת שהוא ה-אחד?'
הוא הוחלף בשם החבר שלי כמובן...
אמרתי לה שנראה לי שכן ושאם זה לא היה הכיוון אז לא היינו מבזבזים את הזמן, שאנחנו מסתדרים וזה נראה טוב בנתיים.
כמו בכל פעם שאנחנו מדברים על המערכת יחסים הזאת היא שואלת אם לא מפריע לי שאין לנו חברים משותפים או שאין לנו אותם תחומי עניין ותמיד זה מעלה לי את התהייה של 'מה משאיר אותנו ביחד'? האם זאת השגרה? האם סתם הנוחות? עברנו את שלב ההתלהבות הפיזית והמשיכה המינית המטורפת שרק בגללה אתה רוצה להיות עם בנאדם, התקדמנו ואנחנו מכירים יותר לעומק ואנחנו אשכרה חיים ביחד. כן, לפעמים יוצא שאנחנו יושבים וסתם...שותקים כי אין על מה לדבר אבל לא ברמה של מגיעים הביתה וכל אחד לעיסוקיו וזהו.
אני שונאת את השיחות האלו שתמיד מעררות אותי.
אמרתי לה שמבחינה חברתית אני בד"כ יוצאת עם חברות והוא עם חברים ושרב האנשים סביבינו לא בסטטוס שלנו בכלל, כל החברים שלי מהבית בלי חבר/ה, כשאני יוצאת עם חברות מההשלמה אז...זה לא קשור שהוא יבוא ולפעמים כשאני יוצאת עם חברים אחרים הוא מצטרף, לא תמיד...
הוא יש לו את החברים שלו שגם אם יש להם בנות זוג אז הם נפגשים רק החבר'ה אז ככה יוצא...
ציינתי שהוא מאוד אוהב את המשפחה שלנו כי זה באמת נכון והוא אומר לי את זה, אמרתי לה שאצלהם אין את הקרבה והמשפחתיות שיש אצלינו ושהוא מאוד מעריך את זה.
שאלתי אותה אם מבחינתה זה בסדר, כמובן רק לצורך הפגנת הכבוד והנחמדות והיא אמרה שהכי חשוב לה שטוב לי ושאני לא מתפשרת אז אמרתי לה לדאוג וזרקתי אח"כ שגם ככה היא לא אהבה אף אחד מהחברים שלי חוץ מהאקס אקס אקס אקס....זה שהייתי איתו בקורס תכנות. אז היא אמרה שהוא באמת היה הכי 'בחור טוב' אבל זה לא שזה שעכשיו לא בסדר או משהו, היא סתם קצת מודאגת מהקטע של החוסר תחומי עניין משותפים.
ואני תוהה למה אני צריכה לשבת בערב חג לפני הסדר ולהזיל דמעות כשאין לי בכלל סיבה?
למה אני כזאת שכל מילה משפיעה עליה? שלא יכולה להפסיק לחשוב ולעבד ולנתח כל דבר שאומרים לי?
וכמו שאני מכירה את עצמי כל הערב אני אשב ואחייך ויהיה כיף והכל ואז כל הלילה יהיה מלא במחשבות מעצבנות כאלו שצריך לגרש.
אני לא יכולה לחזות מה יהיה עוד חודש עוד שנה או עוד 10 שנים.
אולי נתחתן ונביא ילדים והכל יהיה טוב ואולי גם ניפרד מתישהו כי יפסיק להיות טוב, אני לא יודעת.
אני יודעת שעכשיו טוב לי ואני מרגישה אהובה ואני אוהבת ולפעמים רבים ולפעמים מעצבן ולפעמים באמת מרגיש שהוא לא יוצא מספיק איתי ועם חברים שלי או שאין לנו חברים משותפים אבל טוב לי ואנחנו מדברים על לחיות ביחד ואנחנו מדברים על ילדים ולא נראה שמישהו מאיתנו הולך לאנשהו בזמן הקרוב וככה זה אז זהו.
לפעמים אני מרגישה הכבשה השחורה של המשפחה. כאילו כולם כל כך מצליחים וכולם כל כך מושלמים ורק אני תמיד עשיתי את כל הבעיות. וחייבת להודות - זה לא כל כך כיף לי.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
