My (Un)simple Life

אז הנה זה שוב מתחיל, מסע השיכנועים.

תחתמי עוד קבע ומה אכפת לך זה לתפקיד שרצית,

זה יעזור לך בעתיד, מה זה עוד חצי שנה או 9 חודשים?

אבל אמרת שאת מסכימה כבר, אז עכשיו גם חצי שנה לא?

את מעדיפה להישאר 3 שנים בתפקיד? הריי אמרת שאני רוצה לעבור.

היום הודעתי לרמד שלי בטלפון שאני לא כל כך בקטע של לחתום ושדיי החלטתי...

הוא שאל אם אפילו חצי שנה לא ואמרתי לו שכן, גם חצי שנה לא.

הוא שאל למה ואמרתי לו שזה לא לטלפון, בכל זאת, כל החיילים היו במשרד וזאת לא שיחה שעושים לפניהם.

אז ידיד טוב שלי שהיה גם המפקד הקודם שלי בא ואמר לי שאני צריכה לחתום ולמה לא וניסה לשכנע והכל אבל זה לא כל כך הלך לו, 

הוא ניסה לשכנע לכתוב רשימה של פלוסים ומינוסים אבל אני דיי סגורה על עצמי, לא רוצה עוד, דיי מספיק, גם ככה בקרוב אני ארגיש קצת לבד כי חצי מהאנשים משתחררים.

אז היום בערב הרמד שלי אמר לי שהוא רוצה שאקדיש לו מחר כמה דקות כדי לדבר עם ה(אי) הארכת שירות, הוא באמת כתב ככה עם הסוגריים והכל חחח

אמרתי לו שאין בעיה כמובן למרות שאין לי ספק שהוא ינסה לשכנע ואין לי כח לשמוע כבר את כל הטיעונים האלה ואת זה שמנסים להפחיד אותי מה-3 שנים תפקיד הזה.

אז כן, אני באמת לא רוצה להישאר 3 שנים תפקיד ואני גם אנסה לא לעשות את התפקיד 3 שנים אלא לעבור בשלב כלשהו אבל אתם יודעים, זה עדיף על להוסיף עוד 9 חודשים ואז לעבור למשהו שחשבתי שאני רוצה ועכשיו אני כבר לא כל כך בטוחה בו.

עד שהסכמתי עם עצמי על החצי שנה באו ותקעו לי את העוד 3 חודשים האלה אז כן זה לא עוד הרבה וכן מה זה ביחד לחצי שנה כבר וכן זה למטרה טוב ולא סתם כדי לחתום עוד אבל דיי כאילו באמת, גם ככה בלב כבד הסכמתי חצי שנה ובסופו של דבר גם מזה הורדתם לי את החשק.

אז הריי לכם, אני נשארת במקומי ושואפת לעבור, אם לא אז אעביר את הזמן פה, אני מבטיחה להשתדל לעבוד טוב אבל אתם יודעים שחייל שבוז וגם קצין שבוז לא עובד טוב. ולא, אני לא מנסה להפחיד ואני לא מנסה לאיים אני פשוט רואה את העבודה שלי עכשיו ביחס לעבודה שלי לפני כמה חודשים והיא שונה לחלוטין ולא בהכרח במובן הטוב. יש דברים שכן אבל יש גם הרבה שלא.

אז מסע בשיכנועים ממשיך ואני אין לי כח.

נתחיל בזה שדילמת התפקיד הבא והקבע לאט לאט מתקרבת לקיצה.

אחרי סוף שבוע ארוך ומלא בתהיות, מחשבות ושיחות אני דיי נוטה לכיוון של לוותר על העניין ופשוט לסיים את העוד שנה ושמונה ולהשתחרר בשקט.

מקסימום לסבול מהזמן הזה אבל לדעת שהתאיך שלי מגיע והוא לא עוד כל כך הרבה זמן. (כן שנה ושמונה זה מלא אבל זה יותר טוב משנתיים וקצת)

אז זה בנושא הזה.

נושא אחר.

בשבת באת לישון אצלי, היית קצת במחשב בזמן שהכנתי אוכל, אתה היית כבר על מחשבים אצלי בבית ואני יודעת שהבלוג הזה מופיע בדפים האחרונים בchrom אז אני מכירה את הסיכון הזה שאולי תראה.

אכלנו ועשינו עוד כל מיני דברים שאנחנו עושים ואז משום מקום זרקת כזה 'מה אלמוג את כותבת בלוג?' או משהו כזה. אני לא זוכרת את הניסוח המדוייק שלך אבל לא חשבתי יותר מידי ואמרתי 'אולי...למה?' 

הסתובבת אליי במבט דיי מופתע, כאילו לא מבין מאיפה הבאתי את זה וממש לא ציפית לתשובה שכזאת. 

'באמת??' שאלת בתדהמה ועניתי לך שכן, שאמרתי לך כבר פעם שאני כותבת, אומנם לא אמרתי איפה אבל אמרתי...

אמרת שאמרת את זה סתם במקרה בלי לדעת בכלל ובלי לראות ובלי שום דבר ושבכנס שהיית שבוע שעבר עם אחיך שאלו אתכם איך זה שאין לכם בלוג על התוכנה שאתם מפתחים. ברור שזה לא אותו סוג בלוג כן? אבל עדיין, אני לא יודעת מאיפה הבאת את השאלה הזאת.

אז עכשיו אתה יודע.

אני לא מפחדת או משהו, לא רציתי ולא ניסיתי להסתיר את זה ממך מעולם, פשוט לא ציינתי את זה.

שאלת אם כתוב פה גם עליך ועניתי לך שכן ושכתוב פה על הכל ושלא עולה לי שום דבר שכתוב פה ולא דיברתי איתך עליו.

שאלת כמה זמן אני כותבת פה ואם נראה לי שמישהו שמכיר אותי קורא פה ואמרתי לך שמאופי האנשים האלו וממה שאני מכירה אני דיי בספק שהם חלק מהקהילה שכותבת פה בישרא. מוכרחה להגיד שזה היה ערב דיי מוזר (ואולי בגלל זה שכחתי לקחת גלולה באותו לילה? מזל שנזכרתי לפני הצהוריים.)

אז עכשיו אתה יודע, שאלת אם אני רוצה שתקרא ואמרתי שלא, לא שכתוב פה משהו מיוחד אבל מעדיפה שלא, אתה לא מהסקרנים האלה (כמוני) שאומרים להם לא ורק ירצו עוד יותר לדעת מה יש שם אז אני לא דואגת חוץ מזה שגם אם תקרא פה אני לא חושבת שתגלה משהו חדש חוץ מכמה ריגשי וקיצ' אני יכולה להיות.

ולנושא האחרון שניה לפני שאני נרדמת פה, ואפילו לא התקלחתי עדיין, מחר יש לי בראור.

למה? אלוהים יודע.

פעם בשנה בד"כ בסוף נזכרים שיש חובה כזאת לעשות בראור פעם בשנה לכל הקצינים והאנשי קבע. 

אז מחר יש בראור. 7 בבוקר במקום האהוב עליי מכל. (לא באמת).

אז כן, עברו כמעט שנתיים אבל זאת בדיוק התקופה ועכשיו כל הנוסטלגיה, בדיוק כמו כל פעם שאני הולכת לשם, וכל המקומות, בדיוק כמו כל פעם שאני הולכת לשם, מציפים אותי מחדש.

אז יש בראור מחר ב-7 בבוקר ואין לי כח בשיט.

מה קשור עכשיו לרוץ 3 ק"מ ולעשות איזה 11 שכיבות שמיכה? מה קשור?!

אני נראית לכם או יותר נכון נשמעת או אפילו יותר מדוייק נקראת (מהשורש קרא) לכם כמו מישהו שמסוגלת לרוץ עכשיו 3 ק"מ בלי למות?

נראה לי שלא.

היום התקשרתי שוב למקום היחיד במרכז שמלמד החלקה על הקרח כי את המקום שלי סגרו כדי לבדוק אולי בכל זאת פתחו קבוצה ביום אחר מיום שישי.

כמובן שלא פתחו וכנראה גם לא יפתחו אז זה רק בימי שישי שלפחות עד יולי אני לומדת בהם ובכללי, יום שישי זה חרא.

נזכרתי שבקורס שהייתי בתחילת שבוע שעבר מישהו אמרה שהיא הייתה מחליקה על גלגיליות שתכלס זה כמו החלקה על הקרח רק לא על הקרח (או הפוך, לא יודעת מה באמת התחיל קודם) אז חשבתי לעצמי לבדוק איפה ומתי יש ואם בכלל למבוגרים וגיליתי שכן, יש למבוגרים, בחולון גם כן מה שאומר שזה קרוב, ביומיים היחידים בשבוע שאני פנויה בהם ובשעות הערב המאוחרות שזה מעולה כי ככה אני חשש שאני לא אצא מהבסיס או משהו כזה!

אז מה שנשאר עכשיו לעשות זה לברר כמה עולה והאם אפשר לעשות מה שאני חושבת שזה להחליף את הלהבים של המחליקיים בגלגלים ולהתחיל להזיז ת'תחת במקום לשבת ולהתבטט (מהשורש בטטה) על הספה כל היום.

אם זה באמת יהיה, אני חושבת שזה יחזיר לי קצת רוח למפרשים...אז תחזיקו לי אצבעות :)

אז לא יודעת כמה חפרתי פה על זה אבל אני רוצה לעבור תפקיד.

עוד כשרק נכנסתי לתפקיד, ידעתי שאני רוצה לעשות שנה וחצי תפקיד ואז עוד שנה וחצי משהו אחר כדי לגוון, כדי ללמוד עוד, כדי להתפתח.

ברור שהעמידו לי את האמת מול העיניים ואמרו לי גבירתי השאפתנית, הרצונות שלך יפים והכל אבל תפקיד ראש צוות הוא שנתיים בין אם תרצי ובין אם לא ובהתאם לסיטואציה יכול להיות גם שלוש שנים.

מסלול ההתפחות של קצינים בתחום הטכנולוגי וכתכניתנים לא משתנה יותר מידי מיחידה ליחידה.

אתה עושה שנתיים תפקיד בין אם ראש צוות ובין אם כל דבר אחר, עולה לסבב סרנים ומוסיף חתימה ועובר לתפקיד אחר/יחידה אחרת לשנתיים או נשאר לעוד שנה של תענוג צרוף.

אז הבנתי שהגעתי קצת מוקדם מידי עם הרצונות שלי והחלטתי לחכות קצת.

חיכיתי וחיכיתי עד שהגיע הזמן הלגיטי להתחיל לדבר על העניין שוב.

פניתי לרמד שלי ואמרתי לו שאני מבחינתי עוברת.

פניתי לרען שלי ואמרתי לו את אותו הדבר והוא אמר לי שוב, גבירתי הנכבדה את תצטרכי לחתום עוד שנה קבע ולעשות את זה דרך הסבב.

מיותר לציין שהסבב נגמר כבר והתנגדתי לשנת חתימה ועכשיו מה שקורה קצת משנה את התמונה.

אז כמו שאמרתי הסבב נגמר אבל חיילת שלי יצאה לקצונה בדיוק בטיימינג המתאים להחליף אותי! כלומר שבמאי הקרוב אני אפנה את מקומי ואעבור לי לתפקיד אחר.

יש תפקיד דיי ספציפי שאני רוצה ביחידה והכל מסתדר כמו שאני רוצה לכאורה, אחרי כמה פגישות אמרתי להם שאני מוכנה לחתום חצי שנה עד סוף 2016 ולסיים את תפקידי ביחידה אחרי שנה וחצי. ישבו וחשבו וחשבו וחשבו ואתמול הגעתי לרמד שלי לדבר על הנושא ותשובתו הייתה שאני צריכה לחתום עוד 9 חודשים ולא עוד חצי שנה.

נשמע לא הפרש גדול לכאורה נכון?

אז זהו, שלי זה נשמע הפרש מאוד מאוד מאוד גדול.

נכון, זה רק שלושה חודשים וזה כדי להגיע לתפקיד שאני רוצה וככה אני עושה תפקיד כמעט מלא וזה יתן לי עוד ניסיון ועוד כל מיני בולשיט כזה או אחר, בעוד 10 שנים שלושה חודשים יראה כמו שטויות, תחשבי בפרספקטיבה של זמן.

אז לא, אני לא רוצה לחשוב בפרספקטיבה של זמן אלא של השנתיים הקרובות ומה קורה בשנתיים הקרובות? כל האנשים בשכבת גילי וחברים שלי מהיחידה כבר ישתחררו, גם כאלו שהגיעו אחריי, אני נכנסת כבר לשנת 2017 שגם אם זה רק לחודשיים שלושה בשנה הזאת - זה עניין של עיקרון, עקרונית ונפשית אני לא מוכנה לקבל את העובדה שאשתחרר ב-2017. הסכמתי לחצי שנה ואני מרגישה שסוחטים אותי עוד ועוד כי הריי גם בסוף מה לא יהיה עוד איזה חודשיים פתאום כי יש לחץ וצריך תגבור וההוא לא יגיע בזמן כדי להיחפף וכל מיני שטויות כאלה ואחרות? יהיה. אני בטוחה שיהיה.

ומצד שני מה עומד? עובדת האופציה שהחיילת המקסימה שיצאה לקצונה תחזור ותעשה את התפקיד שאני רוצה רק לשנתיים מלאות וככה זה מסתדר עם כל הדברים ואני אשאר עוד שנה בתפקיד.

אני לא רוצה להמשיך בתפקיד.

אם הייתי יכולה לעבור עכשיו - הייתי עוברת.

מיציתי את עניין הניהול של צוות, מיציתי את נושא הבייביסיטר לחיילים, הבנתי את רעיון בניית תוכנית עבודה, דיי. נמאס. וכן אני רק שנה וחצי בתפקיד ובלה בלה בלה אבל באמת באמת שהבנתי את הרעיון, זה שונה לחלוטין ממה שחשבתי ואני לא אומרת שהייתי מוותרת על השנה וחצי האלה אבל אני חושבת שעברתי הרבה ומספיק בשבילי לתקופת זמן הזאת. חוויתי הורדת גרסא ובקרוב בפעם השניה, חוויתי תכנון גרסא חדשה, אני חווה בימים אלו תכנון של פרוייקט חדש, חוויתי בעיות עם חיילים, נגדים ממורמרים, קבלת חיילים צעירים, פיתוח חיילים לאורך הדרך, אני חושבת שאני בסדר עם זה.

מיותר לציין אבל אכתוב בכל זאת שלדעתי וגם לדעתה של החיילת שיצאה לקצונה, תפקיד ראש צוות יהיה הכי מתאים לה כתפקיד ראשון.

אז דיברתי עם ידיד שלי שאמר שזה מיותר לדעתו ואני לא אפיק כלום כמעט מהתפקיד השני למעט גיוון וזה שלא יהיו לי חיילים (שזה נשמע כמו שטויות אבל אלו הדברים העיקריים.).

דיברתי עם אמא שאמרה לי לנסות לחשוב 'מה נורא יותר' עוד שלושה חודשים או עוד שנה בתפקיד.

דיברתי עם אבא שאומר שלדעתו אם כבר אמרתי כן לחצי שנה אין הבדל לעוד שלושה חודשים וזה הרבה אבל אם אני סובלת בתפקיד הנוכחי אז שווה.

דיברתי עם אחי שאומר שהכי טוב זה להשתחרר ולצאת לעולם.

דיברתי עם חבר שלי חלקית ואמשיך איתו את השיחה מחר כשאפגש איתו שעדיין שנוי במחלוקת על דעתו.

דיברתי עם עצמי ולאט לאט אני נוטה לכיוון הלוותר על הכל ופשוט להעביר איכשהו עוד שנה ולצאת מהמערכת המפגרת הזאת.

אני כל כך מבולבלת מהכל שאני כבר לא יודעת מה אני רוצה ומה יהיה לי יותר טוב.

מי אמר שבסוף אוהב את התפקיד ההוא? נכון שאני מכירה אותו אבל לא עשיתי אותו מעולם.

מי אמר שאני אהנה בו ולא אסבול כמו פה?

מה יותר טוב לי לעתיד בכלל? אומנם זה עוד פן אחר והתעסקות שונה לחלוטין אבל כרגע כשאני חושבת על מה אני אעשה כשאשתחרר זה לא הכיוון.

כשאני מחליטה שאני עוברת/לא עוברת אני חורצת את גורלה של החיילת שיצאה לקצונה לשנתיים הקרובות לפחות וכנראה גם את גורלם של שני החיילים הבאים שיוצאים לקצונה שנה הבאה. 

אני חורצת לעצמי גורל לשנתיים+ הקרובות.

אני לוקחת החלטות קשות מידי מוקדם מידי בשבילי.

והבעיה הכי גדולה היא שאני חייבת להחליט כבר.

אז סוף סוף הפגישה הגורלית הגיעה.

בתחילת השבוע, יום ראשון בצהוריים כזה, החברה הכי טובה שלי שלחה לי הודעה שהיא רוצה שניפגש כי אנחנו צריכות לדבר.

לרגע ליבי החסיר פעימה.

אמרתי לה שבכיף כמובן ושתגיד מתי ונקבע והכל.

אז כל אחת נתנה את הימים שהיא יכולה ובסוף קבענו יום ושעה.

במשך כל היום זה המשיך להציק לי, מה קרה? מה כל כך חשוב? מה יש? למה אי אפשר לדבר בהודעה או בטלפון או משהו?

אז אחרי התיעצות עם חברה שלחתי לה הודעה נוספת ושאלתי אם קרה משהו מיוחד? היא אמרה שהיא לא יודעת אם לקרוא לזה מיוחדת אבל היא מרגישה שכל אחת שומרת דברים בבטן שמפריעים לחברות שלנו.

קראתי את התשובה ולא כל כך הבנתי...כי לי אין שום דבר שמפריע או יושב על הלב, אני לא שומרת משהו בבטן שאוכל אותי מבפנים ולא משתפת, אין לי איזה משהו בוער להגיד אז אמרתי טוב וחיכיתי לפגישה הגורלית.

אז זה התחיל מזה שקבענו בשני וניסינו להזיז לשלישי ובסוף סגרנו על חמישי וגם זה זז בסוף לשישי.

אז הנה, היום הגיע, קבענו ב-12 שהיא תאסוף אותי ובגלל שקמתי מוקדם אז אפילו הקדמתי את זה, היא אספה אותי בסביבות 11 וחצי ונסענו לבית קפה.

ישבנו בחוץ באיזור מוצל, אני הזמנתי משהו לאכול והיא הזמינה אייס קפה וכמה שניות אחרי שהמלצרית הלכה ורגע לפני שהגענו לרגע של השקט המביך היא התחילה לדבר.

היא דיברה על זה שהיא מרגישה שממש התרחקנו ושאנחנו כבר לא חברות טובות כמו פעם ושהיא לא מתכוונת לפוצץ שום דבר אלא ללהפך, זה ממש חשוב לה והיא רוצה להגיד מה מפריע לה ושאני אגיד אם זה ככה גם אצלי ומה מפריע לי ושנראה איך אפשר לשפר דברים.

אז דיברנו ודיברנו והגענו לכל מיני מסקנות, לזה שיוצא לנו להיפגש בערך רק בימי שישי ביחד עם כולם ולא באמת לבד, לזה שאנחנו לא באותה מסגרת וברור שזה יהיה שונה אבל שזה כבר מעבר לזה, שאחנו צריכות לדבר יותר גם במהלך השבוע ושזה הולך לקחת זמן. דיברנו על המקרה המעצבן שהיה ביום חמישי ההוא ועל עוד כל מיני דברים, אני הסברתי שעוברת עליי תקופה ממש לא קלה ושאני לא יכולה לשתף גם אם אני רוצה כשאנחנו בחרברה של עוד 3-4 אנשים שאני לא מדברת איתם על דברים כאלה גם ככה, היא אמרה שהיא מרגישה שנסגרתי יותר מתמיד שזה משהו שגם ככה שמתי לב אליו ואני משתדלת לעבוד עליו אבל...זה לא כל כך הולך לי, ודיברנו ודיברנו ודיברנו. 

ישבנו בבית קפה בערך שעתיים, לקראת הסוף כבר כל אחת סיפרה כל מיני דברים בלי קשר לשיחה שהייתה לנו וכן אני מודה זה הרגיש קצת כמו פעם.

אני לא יודעת אם באמת נצליח לשנות משהו, אני רוצה להאמין שכן אבל אני לא יכולה להבטיח דבר כזה.

אני מסתכלת על השבוע האחרון שעבר עליי ואפילו עם חבר שלי או אמא שלי לא הצלחתי להשחיל מילה במהלך הזמן בבסיס, הודעה בקושי, אז שיחת טלפון בכלל זה לא אופציה. אז אני אשתדל מהצד שלי או לפחות אנסה להשתדל ונקווה שיצא מזה טוב.

ובנוגע לשתיקה הזאת...מעולם לא הייתי בנאדם שמדבר.

אף פעם לא הייתי אחת שיושבת ומדברת עם כל אחד על כל דבר.

אני מאלו שצריכים לסחוט אותם כדי שיגידו מה שיש להם או מה שהם מרגישים וזאת אחת הסיבות שיש לי את המקום הזה פה לכתוב בו ולהגיד בו כל מה שבא לי.

אתמול ישבנו בדיון אצל הרע"ן.

אני, שני רמ"דים עוד שני רש"צים וקפ"ט (קצין פרוייקט) ודיברנו על כל מיני דברים שהולכים לעשות בתקופה הקרובה ואיך הם יעבדו. אחרי כל כמה שקפים הרע"ן שלי שאל אותי ספציפית מה דעתי על הדברים ואחד המשפטים שלו היה "אלמוג אני רוצה לשמוע מה יש לך לומר כי לפי שפת הגוף שלך את לא מרוצה כל כך מהעניין" ועניתי שבאמת התכוונתי להתייחס כשאחרים יסיימו לדבר וככה וככה וככה.

אז יש את אלו שכבר למדו לקרוא אותי וכן, זה לא כל כך מסובך, אני לא מסתירה עד כדי כך את מה שעובר עליי אז אפשר להבין.

בכל מקרה, כן, אני מרגישה שבשנה האחרונה דיי נסגרתי, אני לא יודעת למה ואני לא יודעת לשים את האצבע על בדיוק ממתי אבל זה קרה ואני מנסה לשנות את זה אבל זה לא כל כך פשוט...