My (Un)simple Life

אז היינו עכשיו אצל חברים משותפים.

זוג ממש חמוד שגר דיי קרוב אלינו.

פגשנו אותם אתמול בקניון עם האקס שלי שגם בחבורת החברים המשותפים (הכל שמח, יחסים טובים). 

היה דיבור היום ללכת אליהם לשחק בwii. וואלה מגניב, עשינו את זה איזו פעם והיה סבבה לגמרי.

אז בהתחלה הם קבעו בצהריים ואל יכולנו אז ניסינו לדחות בסוף מפה לשם קבענו ללכת אליהם באיזה 9 וחצי, אתה בכלל לא היית במצב רוח לצאת אבל בכל זאת הלכנו.

בסוף הסתבר שחברה שלו לא הייתה בכלל כי היא יצאה עם חברה אבל הייתה אמורה לחזור (מה שלא קרה עד שהלכתי), האקס כבר היה שם והסתבר שעוד חבר מגיע שאני אוהבת והוא סבבה לגמרי רק שהוא חזק בעניינים שאני פחות אוהבת.

בקיצור, ישבנו שיחקנו היה שמח, החבר הנוסף הצטרף למשחקים וואלה הכל טוב הכל כיף, קצת בירות צחוקים וזה ואז החבר שאל אם אפשר לעשן בדירה, אמרו לו לעשן בחלון והכל יהיה טוב.

כמובן שאתה גם לקחת לך איזה כמה שאחטות.

באותה שניה, אני לא יכולה לתאר לך אפילו כמה ירד לי ממך.

כל כך מגעיל אותי לראות בנאדם מעשן - עזבו סמים, סיגיות או דשא לא אכפת לי מה זה כל כך מגעיל אותי. ואתה יודע שזה מגעיל אותי. ובכל זאת החלטת לעשות את זה.

לא אמרתי לך כלום, אכלתי את עצמי מבפנים מרב עצבים והתנהגתי כרגיל כי לא רציתי סתם להרוס את הערב - הריי כולם עושים את זה לא? זה לא כזה חריג ובלה בלה בלה.

בקיצר אחרי לא הרבה זמן לקראת 12 החלטתי שמספיק לי ותודה וגם ככה הייתי קצת בעצבים עוד לפני אז החלטתי לפרוש, הנחתי שאתה תרצה להישאר אז אמרתי לך פשוט שאני הולכת, שאלת אם אני לא רוצה שתבוא איתי ואם ה בסדר ואם בטוח ושאתה זמין אם צריך משהו ובלה בלה בלה אבל אמרתי שלא צריך ושתישאר עם חצי פרצוף מאוכזב וחצי פרצוף של זה פסדר, נפרדתי מכולם והלכתי. עוד לפני שהדלת הספיקה להיסגר הדמעות פשוט התחילו לעלות לי לגרון ולעיניים מרב עצבים. כן, יש שיגידו שאני מגזימה ויש שיגידו שכל אחד עושה מה שטוב לו והוא בכלל לא מעשן בבית והוא בכלל עושה את זה רק פעם באיזה חודש כשהוא יוצא עם החבר'ה אבל זה לא משנה אם זה יהיה גם פעם בשנה! זה פשוט מגעיל אותי וזה מוריד לי מערך של בנאדם. תגידו שאני שיפוטית, תגידו שאני מגזימה, תגידו מה שבא לכם. לי זה מפריע!

אני לא באמת יכולה להגיד לו מה לעשות ואני לא אגיד לו להפסיק כי לרב הוא עושה את זה בכלל לא בסביבתי ואני לא באתי לשנות אנשים ואני לא באתי לחנך ואני לא באתי להחליט בשבילם. אני לא יודעת אם הוא קלט או לא אבל אני מקווה מאוד שכן. היה לי ממש אחלה ונחמד אבל במקום מסויים והוא ממש לא קטן הייתי מעדיפה לא לבוא כי זה פשוט עיצבן אותי ברמות שכל הדרך הביתה לא הפסקתי לבכות ואני עכשיו בעצבים ברמות על וזה פשט כל כך................מעצבן!

למה? למה המישהו שלי דווקא חייב לעשות את אחד הדברים שאני הכי שונאת בעולם?

אם אצטלם מלעלה אראה יותר רזה בתמונה.

אם אשווה את עצמי לתכניתן חדש יהיה לי מלא נסיון.

אם אסתכל על המשכורת שלי בהשוואה לקצין ברב המקומות האחרים שלי כנראה תהיה יותר גבוהה.

בסופו של יום אחרי שמורידים את האיפור, הבגדים והמסיכות, אנחנו נשארים תקועים עם עצמינו כמו שאנחנו בלי היכולת לשנות יותר מידי באופן בו לא נתמודד עם מסכת ייסורים כזאת או אחרת.

אם זה להוריד במשקל אז יש את הספורט שצריך להוסיף ואת כמות האוכל שצריך להוריד,

אם זה להתמקצע אז יש את הזמן שצריך להשקיע ואת התחת שצריך לשבת עליו יפה יפה,

אם זה הלהתחיל משהו חדש אז זה להחליט מה ולהתמיד בזה,

אם זה לשפר את המערכת יחסים אז זה הרצון ההדדי והרעיונות של איך להשתפר ביחד,

אם זה ללמוד לבשל אז זה המצרכים והכח בשביל משהו שמסיימים תוך גג חצי שעה וגם זה בהגזמה.

כל כך קשה להפוך להיות הבנאדם שאתה שואף להיות, להיות מרוצה מעצמך, לרצות את הסביבה על הדרך, למה זה לא יכול להיות יותר פשוט?!

זה בא בגלים, שפתאום אני קולטת איך אני עכשיו ופשוט רוצה לשנות את הכל. 

טוב נו לא את הכל...אבל ממש לא מעט.

זה עניין של זוויות איך אתה נראה בעיני עצמך וגם איך אתה נראה בעיני הסביבה, אבל מאוד קשה לשנות זוית או להחזיר אותה לאיפה שהיא הייתה...

למה זה כל כך קשה?

לא הבנתי. פשוט....לא הבנתי. אם תרצה איי פעם לדעת מה המילים הראשונות שעולות לי כשאתה איכשהו באוויר הן ללא ספק יהיו 'לא הבנתי.'

פעם אחרונה שדיברתי הייתה ב-23.9.14 וגם זה היה בוואטסאפ. אולי מאז נתקלנו אחד בשניה בשלישות פעם אחת לפחות מדקה וגם זה היה הכי חטוף בעולם, כמה לייקים פה ושם כמו כל אנשים רנדומאליים ברשת חברתית וזהו. שום דיבור, שום שיחה, שום פגישה, כלום.

לתומי כמו בכל יום, מידי פעם כשאני עוברת בין חדרים או סתם יוצאת להתאוורר קצת אני מסתכלת בפלאפון שנמצא מחוץ למשרד ובודקת אם יש חדש בוואטסאפ. אז הפעם היו 4 הודעות. לגיטימי, אחת מידיד, אחד מהחבר, אחת מאמא ועוד אחת ממך.

*מסתכלת על הפלאפון קצת בשוק, בודקת שזה אכן הדיבור ואומרת לעצמי בקול - 'לא הבנתי.'*

'היי לך D: מנשמע?'

הייתי קצת בשוק. לא הבנתי מה הדיבור. הייתי בדרך לשקם לקנות לי ארוחת צהריים וראיתי שההודעה היא בכלל מ10 ורבע בערך (שעה לפני שהסתכלתי).

כמובן שישר הודעה לשתי חברות לחלוק את הפתעתי הלגיטימית וחוסר ההגיון, והמשכתי לי לשקם בנתיים.

אחרי כמה דיבורים החלטתי פשוט לכתוב 'אחלה :) מה קורה?'

אמרתי לעצמי שהסיבה היחידה ההגיונית שיכולה להיות זה פשוט שאתה צריך משהו. לא שברור לי מה הוא יכול לרצות אבל לא יודעת, אתה מכיר את הרמ"ד שלי, אמרתי אולי אתה צריך ממנו משהו ולא תופס אותו...לא ברור. בכל מקרה לפני כמה זמן ראיתי שאתה יוצא עם מישהי (ראו פוסט קודם) אז זה ממש לא הכיוון. 

המשך השיחה היה כזה ובהפרשים דיי קצרים של תשובות:

- דבשש, ב'ה...

תגידי

יש סיכוי שיש לך קרובת משפחה באמדוקס?

- לא

- שמעי שיש כאן מישהי שהיא את בעוד איזה עשרים שנה

בול!!!

- חחח מקווה שהיא נראית טוב לגילה *סמיילי צוחק עם דמעה על המצח שכזה*

- *סמיילי בוכה מצחוק*

מטופחת בהחלט

אבל ממש את

אפילו המשקפיים

- יופי אז יש תקווה חחח

- חחחחחחח

* סוף השיחה 12:57

וכאן זה נגמר. פשוט ככה. בלי שום הסבר, כוונה או תירוץ כלשהו שיכול להסביר את פשר השיחה הזאת.

פעם שעברה, אז לפני כמעט שנתיים, אלה היו הבאמפרים שפתאום הזכירו לך אותי או את הרחוב שלי או משהו בסגנון ועכשיו המישהי הזאת שכנראה עובדת במקום שהתחלת לעבוד בו וממש דומה לי.

כנראה שהשקט הזה ימשיך עוד איזה שנה שנתיים ואני לגמרי בסדר עם זה אבל קצת מוזר לי כל התכתבויות האקראיות האלו פעם בהמון המון המון המון זמן.

ברגע שבאתי לעדכן פשוט ידעתי שכבר היה פוסט כזה בדיוק עם הכותרת שרציתי - לא הבנתי. והוא אפילו היה בדיוק על הפעם ההיא.

אז תאמין לי, אני לא מבינה אותך, כי באמת לא הייתה פה שום פואנטה חוץ מ...להקפיץ אותך לתועדה ולמען האמת זה דיי מיותר....כי זה גם ככה קורה מידי פעם.

אז לא עידכנתי בערך מליל הסדר וכל כך הרבה קרה מאז.

רציתי לעדכן על כל כך הרבה דברים בדרך!

על ההגנ"ש שעשיתי בתחילת מאי, על חופשת עצמאות, על היומולדת, על הפאנג'ויה, על הנופש קבע ועל עוד כל מיני דברים פה ושם חלקם טובים יותר וחלקם טובים פחות. אבל אני חושבת שאני אתמקד בדבר שהכי מפחיד אותי כרגע ואולי אגלוש לכמה דברים מסביב.

אז התאריך היום הוא ה-6.8, מה שאומר שבעוד 54 ימים בדיוק נגמר הפרק הכי ארוך שהיה לי בחיים. אני פאקינג משתחררת.

אחרי 6 וחצי שנים בצה"ל, קורס תכנות, שירות חובה של 3 שנים שבתוכו הספקתי לעשות קורס קצינים ותואר ראשון, כמעט 3 שנים קבע ותואר שני במרחק שני צעדים מהסוף אני עומדת להשתחרר.

נכון שכולם עוברים את זה וכולם עברו את זה ושמתרגלים לזה והכל אבל זה כל כך מפחיד אותי שאני לא יכולה להסביר אפילו כמה.

זה לצאת מהמקום הבטוח הזה שגדלתי בו והשתנתי בו מקצה לקצה. לפני כמה ימים חברה שלי אמרה לי שהיא התחילה להיות מושפעת ממני בדיבור. זה קרה כבר כמה פעמים שפשוט הצלחתי להכניס סגנון דיבור שלם שנתקע לאנשים כחלק מהיומיום ופתאום שמחתי שלפחות תהיה לי איזו מזכרת שתישאר שם אפילו שהיא תיעלם אחרי כמה זמן.

אני לא מרגישה טובה מספיק. לא בקטע הרחמים עצמיים או בקטע מזלזל או משהו כזה. לא כתבתי שורת קוד כמעט 4 שנים (ולא, בתואר זה לא באמת נחשב) וזה מה שאני רוצה לעשות בשנים הקרובות.

אז אני מנסה קצת ללמוד פה ושם בזמנים מתים בבסיס אבל זה לא באמת הולך. הייתי רוצה ללמוד בבית אבל אני פשוט לא מצליחה להגיע לזה. אחד הפחדים הכי גדולים שלי זה שאחרי שאשתחרר אני לא אצליח לשבת על התחת וללמוד. שאני אבזבז את כל הזמן ופשוט...לא יקרה כלום.

אחרי שאהיה איזה חודשיים וחצי בבית פתאום אני נעלמת לחודשיים + חודש נוסף מהארץ. למה הפיצול? כי החלק הראשון עם חברות והחלק השני עם החבר. להיות חודשיים לבד בחו"ל, טוב נו לא באמת לבד...עם חברות אבל עדיין, זה פשוט מפחיד. איך אני אסתדר כל כך רחוק מהבית? איך אני וחבר שלי נסתדר בלי לראות אחד את השניה כל יום? אנחנו כאילו גרים ביחד. שלשום ישנתי אצל ההורים שלי כי הם גרים ממש קרוב ללימודים ופשוט התעוררתי בסביבות 4 וכאינסטינקט הסתכלתי לצד השני של המיטה וחבר שלי לא היה שם ודיי חיפשתי אותו וכמעט באתי לקרוא לו עד שהבנתי שאני לא בדירה.

ברור שאתרגל אחרי כמה זמן ושנדבר מלא וזה אבל זה קצת מפחיד כי יש לנו ימים טובים יותר וטובים פחות ולפעמים עולים ספקות וזה מפחיד. גם לגבי החברות...אנחנו מסתדרות והכל אבל הן דיי צמחוניות וחלק עצום מהחוויה של דרום אמריקה הוא לאכול בשר. הן אמרו שהן יבואו איתי והכל אבל זה גם קצת מלחיץ, אם פתאום לא נהיה באותו ראש או משהו.

לפני איזה שבוע שבועיים כשהתחלתי לחשוב ברצינות על לעדכן (ופשוט לא עשיתי את זה עד עכשיו) זה היה אחרי שהיו לי כמה חלומות הזויים (שעדיין לא עברו) ושבאחד הימים ראיתי בפייס שלאקס שלי יש חברה או שהוא יוצא עם מישהי או משהו בסגנון ואז פתאום נפל לי האסימון או יותר נכון הייתה לי סוג של הבנה כזאת פתאום שלעבר שלי יש עתיד. וזה מוזר. כי מבחינתי העבר שלי הוא רק עבר ו...וואלה...איך יש לו עתיד לעזאזל?!

עזבו את זה שלעבר שלי יש עתיד....גם אני הייתי עבר של מישהו וכן, גם לי יש עתיד...וזה עדיין מוזר לחשוב על זה שאפילו שאני עבר של מישהו לעבר שלי ספציפית יש עתיד. חלק מזה נבע גם מזה שראיתי את האקס שלי מלפני בערך...5 שנים יש גם חברה שהייתה איתנו ביחד בקורס ואת הקשר בניהם אני פשוט לא מבינה. אבל בסדר, העיקר שטוב לכולם.

אז הרבה קרה והרבה עבר ונהר המחשבות זורם אצלי בשצף קצף שהייתי חייבת לפרוק פה קצת.

אז תקופה של שינויים הולכת וקרבה ואני? אני מתה מפחד.