ללכת לישון לבד,ולהתעורר עוד יותר לבד...
בחיים לא סבלתי כל-כך מהלבד הזה.
הלב שלי עדין מרוסק לחתיכות למרות שעברו כבר כמעט 5 חודשים ,וזה לא עובר,ואני לא יודעת למה זה לא עובר.
והכאב הזה לא מתבטא ברצון לחזור אליו,אני לא -בכלל לא(!).
אני פשוט לא מצליחה לשכוח מהפרידה הפתאומית.
אני עוד לא יודעת אם זה האגו שלי שנרמס, ו/או שזה הבטחון שלי באהבה שנדפק, ו/או שזה באמת הלב שלי שנשבר.
ואני סתם אוכלת את עצמי על כל הענין,כרגיל מנסה לנתח פרט פרט אבל הכל נראה כלכך שולי.
הוא היה פגיע שניה שלי,מענין אם בשלישית אני כבר אצא מהמשחק....