יש לי מן הרגשה בזמן האחרון שכל דבר שאני עושה אני לא משקיעה מספיק.
תחושה שאני עושה הרבה דברים, אבל לא לוקחת אף אחד מהם עד הסוף.
שאולי אני משחקת טניס , אבל אני לא הולכת סתם לשחק כי בא לי.
ושאולי אני בצופים , אבל אני לא יכולה לאמר שאני פאנטית או חניכה למופת.
גם בבצפר - אני לא תמיד מכינה שיעורים.
אני לא תמיד מתכוננת למבחנים.
אני לא תמיד מקשיבה בשיעורים.
הכל בינוני, בצופים אני חניכה בינונית, בטניס אני בינונית, בבצפר אני בינונית.
והתחושה הזאת גורמת לי להרגיש סתם,
חסרת חשיבות,
חסרת ייחוד,
אני לא מצליחה להגדיר לעצמי מה אני אוהבת,
אני לא מצליחה להגדיר לעצמי מה אני שונאת,
אני פשוט כאן, סתם, אין משהו שאני חיה בשבילו
איך משהו שמגדיר אותי,
ולא במובן הטוב של זה.
אוף.
ידיים למעלה / כנסיית השכל
אחד שיכור שכח לזכור
את מה שהוא חייב לשכוח
אחד נפל מקצה רחוב
כבר לא יכול יותר לברוח
והחיים, הם עוד זורמים
אל תוך משפט אחד מכריע
והלילות כבר לא קרים
רק אור הבוקר שמבטיח
היא אומרת זה טוב, זה ההפך מרע
ידיים למעלה, היא אוהבת אותך
היא אומרת תבוא אפילו כשרע
ידיים למעלה
אם זה נהיה רכבת הרים
אני עוזב ידיים
אם זה דם על הפנים
אני שוטף במים
אם אמא מספרת לי סיפור
אני חושב פעמיים
היא אומרת זה טוב, זה ההפך מרע
ידיים למעלה, היא אוהבת אותך
היא אומרת תבוא אפילו כשרע
ידיים למעלה
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
.