הזווי האירוע אני מודעת לכך,אבל מתישהו זה אמור לקרות

אז אפשר להגיד שבאתי לביקור שכזה בבלוג,בכלל בישרא.הדבר מזכיר לי את העבר היפה שהיה לי פה."המבין יבין" כמו שאומרים.

האמת? משומה החלטתי לפני איזה שבוע להחזיר את החודשים הראשונים שלי פה בישרא.

אתם יודעין,קצת להיזכר ב"עדי" הקודמת.

מוזר לראות כמה השתנה בפוסטים של עכשיו לבין הפוסטים של שנה שעברה..

פאק,אתם קולטים שהבלוג שלי בן כמעט שנתיים?.

מי היה מאמין.

אחרי כמעט חודשיים שלא עידכנתי,אני מעדכנת לכם עידכון "חסר תכלתית" כמו שאני נוהגת לומר ><

האמת אחרי שיכנועים קשים מצד חברותיי על עידכון אני עושה זאת בלית ברירה.

אלת תחשבו שאני עושה את זה כי עד כדי משעמם לי

בכל זאת..יש לי חיים:|

יחד עם עידכון חדש מגיע גם עיצוב חדש ומסוקס,אהבתי מאוד

למי שלא מזהה..זה ג'רארד ויי *-*

עזבו אני עכשיו על קרש על כל בנאדם,מחלה קשה ביותר:|

גאד,החיים משעממים שזה מלחיץ.אני לפחות משועממת.

חשבתי אולי הכתיבה פה תעביר לי את השעמום המטורף.

כנראה שלא-_-

מי שעדיין לא מודע לזה.וגם לא אמור להיות.

אני בקיץ טסה כן,כן תאמינו או לא אבל אני בקיץ הזה טסה מהמדינה המחורבנת הזאת כנראה שלסאמר סקול באנגליה.

לפי מקורות מסויימים אמרו לי שזה אחד הדברים,אני מקווה באמת שזה יהיה כך.

הפאק הגדול אצלי הוא שאני טיפוס ביישן ומופנם ברמות. שזה הדבר שאני חוששת ממנו בטיול הזה.

אז יש מצב שאחותי התאומה תצטרף אליי P:

לפני שבוע היה ערב הזיכרון לחללי מערכות ישראל ונפגעי פעולות העיבה.

מבין ימי הזיכרון יום השואה יותר נוגע לי ללב,מאשר היום הזה.אבל משומה באותו היום של הטקסים,הראיונות החדשות עם המשפחות השכולות.

לאורך היממה הזאת,פתאום ההבנה הזאת של החשיבות הגדולה של היום הזו נגע לי ללב נורא.

יותר מכל יום אחר.

רק אז הבנתי כמה משמעות ועוצמה יש ליום הזה. הרגשתי ממש את אותו העצב וקושי שכל המשפחות השכולות עוברות בימים ההם.

עצב ויגון.

The Ghost Of You

Get the feeling that you’re never
All alone and I remember now
At the top of my lungs, in my arms she dies
She dies

At the end of the world
Or the last thing I see
You are never coming home
Never coming home

עוד חודש ו17 יום מסיימים לימודים!