אז....היי, אני סופי ואני בוגרת רישמית של תיכון אורט.

פאאאק איזה הרגשה מוזרה זאת.כל חיי התקדמתי יותר נכון רצתי לכיוון\מטרה הזאת של "לסיים בצפר סוף סוף" והינה זה קרה...אני סיימתי ואני מרגישה שאני חסרת אונים למה? אולי אני סתם פחדנית או יש לי סוג של פוביה או  משהו אבל אני לא רוצה לצאת לשם...לעולם המסריח שבו כל אדם מזלזל בחברו שונא את כולם ומנסה לדפוק כמה שיותר אנשים. אני רוצה להישאר תמימה ונחמדה וקצת משוגעת בדיוק כמו שאני עכשיו מישהי שלא אכפת לה לצאת לבלות כל הלילה ואז לקום בבוקר וללכת לעבודה או להסתובב עם חברות בת"א. אני לא רוצה להיות אחת מהנשים המסכנות האלה שעובדת כל החיים וחוסכת ל"יום השחור" ולא נהנת מהחיים. אני רוצה לא לפחד בעתיד ללכת לעשות שופינג מטורף ולא לדאוג בגלל שזה יגרום למינוס בחשבון ואז "הילדים לא יסבלו" דייייייייייייייייי!!

אני לא רוצה להפוך להורים שלי!! לשני מניאקים שחושבים שכולם מנסים לנצל אותם כל הזמן ושהם גידלו ילדה חסרת ידיים וחסרת מצפון! נימאס לי מהגישה הסתומה הזאתי של "אני אחנך אותך הכוח כי לא מתאים לי איך את מתנהגת או חושבת!" דייייי אחרי שחגגתי יום הולדת 18 אני לא מרגישה שייכת למשפחה הזאתי אני מרגישה שכל יום וכל שעה ודקה מנסים לשגע לי את השכל ולהוכיח לי שאני סתם חתיכת סמרטוט שלא שווה כלום. אני יסבול כמו שאני בטוחה שהרבה בני 18 כמוני עושים מחייכים ומחכים עד לרגע שיוכלו לקום ולברוח מההורים החולי נפש האלה כמה שיותר רחוק. יבוא יום ואני יעבור לגור לבד והכאב ראש הזה יעבור והם אחרי כמה זמן שיגורו בלי משרתת צמודה יבינו עד כמה הם היו מפגרים, או שלא יבינו כי תאמת כבר לא אכפת לי.

אני החלטתי לעצמי שאני הולכת להיות ולעבוד על עצמי להיות האדם הכי טוב שאני רק יכולה. אני לא הולכת לזלזל באף אחד אני לא הולכת להראות עורף לחברות או חברים שלי כשהם זקוקים לעזרה רק בגלל שלי לא יוצא מזה כלום. אני הולכת להיות אופימית ושמחה ומלאת חיים כמו שאני עכשיו ואף פעם אני לא הולכת להסתכל לאחור ולראות שלא ניצלתי את החיים עד הסוף.

מקווה שלכולם ( כל אלה שסיימו עכשיו) תהיה המשך דרך מרגשת ומלא חוויות כי כולנו שוכחים לפעמים שאנחנו חיים רק פעם אחת.