הסיפור שלי מתרכז בנער בשם אמיר שחשב שהחיים שלו טובים. אפילו מושלמים.
הסיפור מתחיל בבית הספר שלו בשיעור פסיכולוגיה, כשהמורה מבקשת מהכיתה להכין לעוד שבועיים עבודה על מה זה מוות. בסוף השיעור אמיר והחברים הכי טובים שלו- תומר,עידו וגלי, הולכים לחצר של בית הספר וצוחקים על המשימה שהמורה לפסיכולוגיה נתנה להם.
בסוף הלימודים אמיר ניפרד מהחברים שלו נותן נשיקה לגלי החברה שלו וחוזר הביתה.
בבית הוא מתחבר למסנג'ר, ומתחיל להתכתב עם עידו. עידו שואל את אמיר אם הוא בא למסיבת ההפתעה של תומר, ואמיר שואל את עידו למה הוא מתכוון. עידו שואל אותו אם הוא לא ידע שתומר עובר לעיר אחרת ואמיר עונה לו שלא, אז אמיר מברר עם ילדים אחרים אם זה נכון, וכולם אמרו לו שזה נכון. הוא מבין שהוא היחיד שלא ידע מזה, והוא החבר הכי טוב של תומר.
אחרי שלושה ימים שהוא לא דיבר עם תומר, אמיר בא אליו לבית כדי להתנצל על כך שהוא לא דיבר איתו, וכשהוא ניכנס לחדר שלו הוא ראה את גלי ואת תומר מתנשקים. תומר וגלי שמים לב לכך שהוא שם, ובאותה שנייה אמיר יוצא מהחדר וגלי מנסה לדבר איתו. אמיר לא מסכים והוא ממשיך ללכת. בערב הוא מדבר עם גלי ואומר לה שהוא סולח לה ושהוא רוצה להמשיך מאותו מקום שהם היו. גלי מסרבת ואומרת לאמיר שהיא אוהבת את תומר, ומאותו הרגע אמיר לא חזר להיות כמו שהוא היה עד עכשיו.
הוא התחיל להידרדר בלימודים, כשבעצם היה תלמיד מצטיין, והוא לא דיבר עם אף אחד. בתום השבועיים האלה, בשיעור, המורה קוראת לכל תלמיד לקרוא את מה שהוא כתב, ואמיר היה אחרון. הוא אמר כך:
במהלך השבועיים האחרונים קרו לי הרבה דברים רעים כפי שרובכם יודעים, ואחרי כל הדברים האלה הבנתי שהמוות הוא לא בהכרח להפסיק לנשום ולהיקבר, וזה גם יכול להיות סתם אדם שלא מדבר עם אנשים וכשמקללים אותו הוא ישר הולך מכות עם אותו אדם.
זה יכול להיות גם אדם שנבגד ונפגע מהאנשים הכי קרובים אליו, ואז הוא לא מדבר אם אף אחד ומדרדר בלימודים או בכל דבר אחר וזה מה שהייתי בשבועיים האחרונים. מת. אני בטוח שיש פה אנשים שאומרים בא לי למות, מבלי לדעת שהם מתים.
הם לא צריכים למות מוות גופני בשביל למות כי הם כבר כאלה, וככל שמהר מבינים ואנחנו בעצם מתים אז ככה אנחנו יותר מהר חוזרים לחיים והחזרה לחיים היא דרך ארוכה וכואבת עם מלא הרים גבוהים ומלחמות שבחלקם אנחנו מפסידים ובחלקם אנחנו מנצחים.
אבל כך זה אצל כולם. כולם עוברים את המכשולים האלה רק למי שמת זה יותר קשה ויותר מסובך, אבל ברגע שעוברים את הקטעים הקשים מרגישים הרבה יותר טוב ממקודם, ועכשיו יש לנו חיים טובים ואפילו מושלמים.
במהלך כל מה שהוא אמר הוא הסתכל על החברים שלו אותם חברים שבגדו בו ופגעו בו וסלח להם על הכל, וברגע שהוא סיים כולם שתקו שמעו רק את הציפורים שבחוץ ואחרי דקה של דממה התחילו מחיאות כפיים והמורה אמרה שהיא בחיים לא שמע כזה דבר ושהיא מבינה למה הוא התכוון, ובזה נגמר הסיפור. החבריםשל אמיר בדרך שלהם כשאמיר ליקרת סיומה, ולהם נישאר את כולה.
כל זה נכון לכולכם וכדאי יבדוק אם אתם "מתים" או "חיים" ואז לעשות את הדרך שלו עד הסוף בלי לוותר לאף אחד או לאף מכשול שבדרך, כי בסוף מרגישים נפלא.
אני את הדרך שלי ההתחלתי וכדאי גם לכם להתחיל את שלכם ותיראו שזה נכון.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
