החיים שלי, וקצת יותר...

איך אתה מאז, איך אתה מאז לעלות לדבר מול כולם אחרי מה שעשיתה אחרי כל הבלאגן שגרמתה לי בגללך אין לי חברים, בגללך כל יום היו מרביצים לי, בגללך איבדתי את מי שאהבתי ומי שאהב אותי,בגללך חרא לי היום והיה לי חרא כל חיי אולי חוץ מרגעים יחידים. אומנם לא הכל בגללך חלק זה באשמת החברה שיש סביבינו שגוררת אותך ואותי ואת כולם למקום של אי כבוד לאחר וזלזול. בגללך עיבדתי את האדם היחידי שהיה מקשיב לי שהיה מבין אותי שהיה עושה לי טוב.עברתי לחיות במקום חשוך וסגור ומרוחק מאיש לשמוע מוזיקה כבדה אם הרבה כעס ועצב ועצבים ודיכאון שאני יכול להתחבר אליו ליותר מכל דבר אחר ובבודדים מהם שמחה ואהבה זו התקווה שלי,למצוא שמחה ואהבה שכנראה בגללך לא תתגשם לא עכשיו ולא בעתיד.בגללך אני אשאר תמיד במקום החשוך האפל הרחוק מאדם, לבד, בלי אף אחד,אהבה שהיתה לי הלכה החברים שהיו לי הלכו רק בגללך ואתה עומד פה מול אנשים שאתה קורה להם חברים למרות שאתה יודע שהם לא חברים שלך הם כלום ואתה שם חיוך מזויף על הפרצוף כשביפנים אתה רק רוצה לשים פרצוף עצוב לבכות ולצרוח עד שאין לך קול, לצרוך צרחה שאולי תחדור לאנשים. במחשבה שנייה אולי זה לא בגללך אולי זה בגלל האנשים שמסביבך שמסביבנו שנטשו אותנו בלי לומר למה בלי רמז בלי כלום אני יכול לעמוד ולהאשים אותך למעשה את עצמי אבל לא הכל בגללי בהחלט יש לי חלק בזה אבל לא הכל. מה לעשות שיותר קל לחשוב שזה באשמתי ולהיגרר למקום החשוך והקר והרחוק הזה שבו אני מרגיש כל כך טוב וכל כך שייך מאשר להאשים אנשים אחרים כי הם לא ישימו עליך פס הם לא רואים את עצמם ככה כאשמים. כרגיל אני שבור בלי אדם בלי כוח בלי אהבה בלי משהוא לצידי עומד לוותר עומד לשים סוף לחיוך ולצחוק המזויפים ולהישעב לגמרי למקום הקר החשוך והרחוק ולקוות שמשהוא או משהו יבוא וישנה את זה אני אשאר אם אותם אהבות למוזיקה כבדה ללבוש השחור אבל אני לא אהיה לבד יהיה משהוא לידי שאולי הוא לא כמוני כי הוא לא נישעב לאותו מקום או לחזור בזמן לתקופה שהכל היה שונה שהיה לי טוב שהיה לי אנשים לידי משהיא שאהבתי לידי שלא הרגשתי צורך להישעב למקום הזה או לפחות שמשהוא כזה יקרה שוב. אני לא חושב שאני אי פעם אפסיק לאהוב את המקום החשוך והבודד הזה הוא תמיד חלק מימני ואני תמיד חלק מימנו אבל אני רוצה שיהיה איתי עוד משהוא, משהוא שירחיק אותי משם שיגרום לי להרגיש טוב שוב. בנתיים אני עדין לבד שם נותך חיוך וצחוק מזויפים ואפילו בדיחות כשצריך אבל אף פעם זה לא אמיתי זה לא מה שהיה לי אז ליפני די הרבה זמן, אני מסתכל על תמונות ישנות שלי ורואה את עצמי מלאה שמחת חיים אם חיוך אמיתי על הפרצוף ואני תוהה מי לקח לי אותו מי גנב אותו אם זה אני או האנשים שדחקו אותי למקום הזה. נימאס לי נישבר לי הזין מהכל כבר מלחקות לאותו אדם ויעשה את השינוי הזה, ניסתי לבד כמה וכמה פעמים אבל זה לא קרה זה לא הצליח לא יצאתי מהמקום הזה כל פעם אני נישעב חזרה,כל פעם אני חוזר להיות לבד. אני חוזר לשים את החיוך המזויף ל"בלות" אם האנשים שאני קוראה להם חברים ורצון לחזור לאותה תקופה לאותם אנשים שהכל יחזור להיות אותו הדבר.

לא סימתי לכתוב את זה כל הזמן אני רוצה להוסיף עוד ועוד אבל זה חוזר על עצמו אז נימאס לי מלכתוב ומהכל פשוט נימאס.