חזרתי, בניגוד למצופה. ואמנם מילים אלו נכתבות ברגע של חולשה, הכוונה שמאחוריהן טהורה מתמיד- אני רוצה לשמוח. היום היה היום האחרון שבו אכלתי כדי להקיא. מהיום אני אוכל כדי לחיות ולשמוח. היום היה היום האחרון בו רכנתי מעל האסלה, כי גם ללא הקאה התנהגות זו לא בריאה כלל. היום זה היום האחרון בו אני אתרפק בזרועות החבר שלי, האהוב, ואומר שאני נשברת. היום זה היום האחרון. נגמרו התירוצים.
גילוי כנה מידי כבר בפסקה הראשונה הוא הסימן הראשון לכך שהכתיבה שלי מכוסה חלודה. והמילים שלי הן שמעלות חיוך ומזילות דמעה, הן אחד מאיתני הטבע. ולכן אשמן מנגנוני ואפקוד מסך עריכה מוכר זה שוב. בתכיפות. כי אני צריכה את זה. וכשאני אעלם יום אחד, אני מקווה שזה יקרה כי החלמתי.
אני רוצה לכתוב סיפורת ולא לדבר על החיים שלי. אני מדברת על החיים שלי כי זה קל יותר. המוח מתנוון והרגש באקסטזה ואני הולכת לאיבוד, בארץ הפלאות.
כשעשינו סקס בפעם האחרונה, הרגשתי בנוח. כשהוא לחש לי מילות זימה הרגשתי מלכה. כשהוא גמר הרגשתי אופוריה. כשהוא נרדם הרגשתי לבד.