אני בכיתה ז' כפי שידוע לכם ואני עובדת עכשיו הרבה על העבודת שורשים שבטח מוכרת לכם מבית הספר שלכם. ביום שבת נסעתי לסבא וסבתא שלי, שהם ניצולי שואה ואחרי השיחה איתם יצאתי בן אדם שונה. קודם כול דיברתי עם סבתא שלי כי תמיד ידעתי שהסיפור של שניהם לא קל, אך לסבתא שלי יותר קל עם העבר שלה.

הסיפור שלה נגע לי בנקודה רגישה ואני חושבת שלמדתי להעריך ממנה את התחושה של בית, חום ואהבה. תמיד ראיתי שיש לה משהו שונה בהתנהגות (בהשוואה לנשים מבוגרות ולסבתא השניה שלי) אך אף פעם לא ידעתי להסביר זאת ואני אתן לדוגמה: הסבתא שהיא ניצולת שואה תמיד מכינה הרבה מאוד אוכל, הבית שלה פשוט מפוצץ אוכל ובארוחות היא מכינה אוכל שמספיק לחמישים איש ואנחנו בסה"כ עשרה אנשים בממוצע בכל ארוחה אצלה. יש קטעים שאנחנו טיפה צוחקים על זה אבל אני הבנתי מהשיחה הזאת שאני בחיים לא אצחק על הדבר הזה מפני שאבא שלי (הבן שלה) הסביר לי "היא לא רוצה שיחסר, היא לא רוצה שיהיה טיפה חסר כמו שהיה לה".  השואה השאירה לאנשים הרבה צלקות, קשיים והתנהגויות לא רגילות ואני כל כך מבינה את ההתנהגות שלה במצב הזה, וגם עוד דוגמה מתחשק לי לתת: נורא קשה לה שצועקים לידה, כנראה שזה מזכיר לה צעקות מאז.

ברוך ה' יש לי שני סבים ושני סבתות אך אני חייבת להגיד שמכולם סבא שלי הכי מיוחד, יש לו אופי חזק ומדהים שאני לא בטוחה שתפגשו בחייכם מישהו כזה (מי שרוצה שאני אסביר עוד פרטים מוזמן לבקש איסי\מייל). הבן אדם הזה עבר כל כך הרבה בחיים שלו שזה פשוט בלתי נקלט. טוב, אני אספר על השיחה:

קודם כול ישר שהתיישבנו וראינו קצת תמונות דמעות התחילו לנזול מעיניו ואבא שלי ראה את המבוכה שלי ואמר "את רואה? סבא מתרגש" ולאחר מכן שאלתי אותו כמה שאלות על הנישואין ועל החיים בארץ ואז הגעתי אל השואה. אני לא אפרט את הסיפורים הפרטים שלנו אבל אני רוצה להגיד שזו הייתה השיחה העמוקה ביותר שהייתה לי. הבנתי מה המשמעות של להגיד "אני רעב", הבנתי מה המשמעות של לסבול, הבנתי מה המשמעות של מלחמה ביהודים, הבנתי מה המשמעות של לספוג מכות וצעקות, הבנתי מה המשמעות של הרחמים בעיניים על החברים שלך.

מיום שבת כל פעם שאני אומרת משהו כמו "אני רעבה", "מתי אוכלים?","אני מתה מרעב" אני ישר אומרת סליחה ומתקנת את המשפט למשהו אחר כי המילים שאני אומר לא יהיו שוות לפירוש האמיתי של זה. אני כל כך רגישה למצב עכשיו ואני חושבת שהשנה יום השואה יהיה שונה מהרגיל.

מחר אני הולכת למוזיאון כלשהו על השואה, אני מקווה לא להיכנס לדיכאון.

אם יש פה במקרה עוד ילדים שהם נכדים לניצולי שואה אני מקווה שאצליח לגרום לכם להזדהות והבנה במשפטים הבאים.

לפעמים אפשר לחשוב מדוע זה היה מגיע דווקא למשפחה שלי הרי אם לא הייתה את המלחמה הארורה הזאת, ואם לא הייתה את השנאה המחורבנת הזאת כלפי היהודים- הכל היה יותר טוב. הייתה לנו משפחה שלמה והסבים שלנו יכלו לחיות בצורה נורמלית עם כל האחים בחיים, עם סבא וסבתא, הם יכלו לחיות עם הורים ולא יתומים.

כשחושבים על זה, על כל אחד שעבר את השואה אפשר לעשות סרט שלם כי לכל אחד יש סיפור כואב משלו, סיפור עצוב משלו, סיפור יהודי קשה משלו.

תתנו לאלה שחיים עדין את כל האהבה והחום החסרים להם. מה שהם הכי רוצים לראות זה אותכם גדלים, מצליחים בלימודים ובכלל בחיים. הם תמיד יצטרכו את החיבוק שלכם מידי פעם, בשמחה ובעצב.

ראבק. למה אי אפשר לקבל את היהודים בעולם?

"אתה מדת משה, אתה חרא"