 כינוי:
Rainbow :D בת: 32
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
פברואר 2010
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | 1 | 2 | 3 | 4 | 5 | 6 | | 7 | 8 | 9 | 10 | 11 | 12 | 13 | | 14 | 15 | 16 | 17 | 18 | 19 | 20 | | 21 | 22 | 23 | 24 | 25 | 26 | 27 | | 28 | | | | | | |
הבלוג חבר בטבעות: | 2/2010
ההווה.
הרבה זמן שלא באמת ישבתי וכתבתי מה עובר עלי..
השנה הזאת הייתה אחת השנים הגרועות ביותר בכל שנותיי בבית הספר.
אני חושבת שפעם ראשונה באמת התמודדתי עם קשיים שכולם ביחד פשוט גרמו לי לקרוס.
זאת
השנה הכי קשה שהייתה לי מבחינת לימודים(י"א), בקשר לחברות אני יכולה
להצהיר בלשון המעטה שאני פשוט לא סובלת אותן כבר, כ"כ הרבה דברים כל הזמן
מעסיקים אותי שאין לי זמן לעצמי, אני מתרחקת מהמשפחה ועוד מיליון ואחד
דברים.
לא טוב לי.
אני תמיד מרגישה בביה"ס הזה שאני דרגה אחת מעל
כולם. אני לא מצליחה לראות בעיניים אנשים מצחיקים, כייפים, חייכנים,
עמוקים. די, נמאס לי מכל השטחיות שכל הזמן מסתובבת.
אי אפשר ללכת בתחושה שאנשים לא מבקרים אותך כל הזמן, רואים מה אתה לובש, איזה לק יש לך בציפורניים, מה גודל החזה שלך.
עזבו את זה, לא רק מבקרים, אלא גם עושים את זה בגלוי. לא מפסיקים לדבר על הדברים האלו, בדיוק על הדברים השטחיים האלו...
השיחות שלי עם חברות שלי זה על בנות ששכבו כבר, על שרמוטות, מה ההיא עשתה ביום שישי, למי יש חזה יותר גדול..
חלאס, נו.. אני לא בן אדם כזה.
אני יכולה להגיד שלאט לאט הן הפכו אותי להיות אחת כזאת אם כבר, אני ממש יכולה להאמין לעצמי שאני כזאת, שאני שטחית..
פעם אחת המורה שלי לאנגלית אמרה לנו שהעולם שאנו חיים בו זה לא באמת העולם האמיתי בחוץ.
אנחנו בצפר פרטי, יוקרתי, ובהתאם גם התלמידים הפלצנים שלומדים בו.
היא אמרה לנו שכשנצא לצבא ונגמור י"ב, כל תאורית "החיים היפים והקלים להשגה" תתנפץ לחלקיקים ולא נדע מה לעשות עם עצמנו.
האמת, זה נכון, אני כ"כ רואה את זה קורה. לא לי, אבל כן לילדים המפגרים האחרים שיושבים איתי בכיתה ומבלים איתי את ההפסקות.
לאנשים פה אין ראיית עולם מורחבת, כאילו שאין להם תוכן.
אני לא באה בכוונה להגיד שכולם ערסים או פרחות, ממש לא..
אבל פאק, אנשים, אין לכם דברים יותר טובים לדבר עליהם?להתעניין בהם?
כאילו מה, אני היחידה ששונה מכולם?
בא לי לסיים ללמוד. אני רוצה להכיר עולם.
בינתיים אני מנסה להעביר את הזמן בכיף עד כמה שאפשר..
לא מעניין אותי כבר "גיל ההתבגרות" בתור השלב הכי טוב בחיים..
כמה שזה נשמע מגוחך, בא לי להגיע למקום חדש, לא להכיר אף אחד, רחוק מהעיר הזאת, ולגלות מי אני באמת. מה היחס האמיתי שלי לאנשים..
אני
לא מפסיקה להביע זלזול לכל אחד, אני לא רוצה את זה ככה. אני לא רוצה
להרגיש רמה אחת מעל כולם, אני רוצה למצוא את האנשים הבאמת איכותיים.
נמאס לי להיות תלמידה עם ילקוט על הגב שמוגבלת לכל החובות האלו שבית הספר והמשפחה מגבילים אותי.
הדבר היחידי שאני באמת נהנית ממנו זה שיעורי תיאטרון, וכשהם יגמרו... אלוהים ישמור, אני לא רוצה לתאר את הרגע הזה בכלל.
אני חושבת שזאת תהיה הסיבה היחידה שאני אבכה כשאני אעזוב את בית הספר הזה.
תמיד
הייתה לי התאוריה המושלמת שהביה"ס הזה הוא המקום להגשים בו את כל החלומות
הכי גדולים שלי. תמיד שחשבתי על עתיד ורוד(בתקופה שהייתי בחטיבה או אפילו
ביסודי) תיארתי את עצמי בבית בירם ואמרתי לעצמי ששם יהיה טוב.
תמיד נהגתי להסתכל על הבוגרים ולחשוב על כמה שהם נהנים.
אני זוכרת את הקסם הזה שהרגשתי כשנכנסתי לבית בירם במהלך כיתה ט', באיזה ערב אחד שהסבירו לנו על כל המגמות.
אני
זוכרת את עצמי נכנסת לחדר תיאטרון ובדיוק היו שם תיאטרוניסטים י"בניקים
שהתאמנו לכבוד הבגרות שלהם, ומי היה מאמין... עוד שנה וגם אני עושה את זה.
ובעצם, עכשיו אני עובדת כבר על בגרות אחרת בתיאטרון.
אני בטוחה שכשאני אהיה בצבא, בשנות ה20-21 לחיי, אני אסתכל אחורה ואחשוב לעצמי שכן היה טוב.
אני לא חושבת שהייתי מגיעה למקום הזה, למסקנה הזאת שעכשיו אני נוקבת, אם לא הייתי עוברת את כל התהליך הזה.
יכול להיות שאני באמת קטנונית מדי, קוטרית מדי. אולי פשוט נעשיתי פסימית.
בכל אופן, אני מנסה לעבוד על הכל עכשיו.
הגיע הרגע שאני אומרת שנמאס לי וזה באמת השלב הכי מתאים לשינוי. אני לא רואה סיבה למה שזה לא יתאפשר כבר עכשיו...
ואם
לומר את האמת, בזמן האחרון אני במגמת עלייה, ללא ספק. אתמול היה לי משבר
לא קטן, אבל התאפסתי על עצמי בלקיחת יום חופש וזמן להירגע...
יום מקסים לכולנו... 
| |
|
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
