 כינוי:
Rainbow :D בת: 32
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
אפריל 2010
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | | | 1 | 2 | 3 | | 4 | 5 | 6 | 7 | 8 | 9 | 10 | | 11 | 12 | 13 | 14 | 15 | 16 | 17 | | 18 | 19 | 20 | 21 | 22 | 23 | 24 | | 25 | 26 | 27 | 28 | 29 | 30 | |
הבלוג חבר בטבעות: | 4/2010
מכתב לילדה שהייתי.
איזו ילדה הייתי...
אני לא יודעת אם אני בוחרת להסתכל על המשפט הזה מנקודת מבט שאומרת "הייתי ילדה ועכשיו אני אישה" או "איזו ילדה טובה הייתי, ילדה טובה של אמא ואבא".
הייתי ילדה אחרת - זה בטוח.
הייתי פעם תמימה, הייתי ילדה קטנה שלא ידעה כלום ורצתה לחוות הכל כאן ועכשיו. הכל בא מהר מדי.
אני עוד זוכרת איך שבאתי לחבר הראשון שלי ואמרתי לו "אני אוהבת אותך!!!" וקפצתי כמו ילדה קטנה שהרגשות שלה נשפכים ממנה.
אפילו לא ידעתי מה המשמעות הענקית שמסתתרת באותם המילים, אבל אני כן זוכרת את הכאב שבא אחרי שלא קיבלתי את אותו המשפט בחזרה.
אני זוכרת איך באתי לחבר השני שלי ואמרתי שאיתו אני לא אעשה את הטעות הזאת ואגיד את זה מהר מדי, אבל גם לו היו פעמים שאמרתי "אני אוהבת אותך!!!" בקלות ראש, כי סתם ככה יצא.
איתו באמת הייתה אהבה אמיתית, לפחות מצידי. אבל עדיין, "אני אוהבת אותך" זה משהו שבא כל יום בסוף שיחת טלפון, לא ממש במקרים מיוחדים.
כמו שהרגשות שלי נשפכו עם הבחורים שהייתי איתם, ככה הכאב שקיבלתי היה.
כאב לי, וואו, כאב לי המון... במיוחד מהבחור השני.
פעם לספר הכל לאמא ואבא היה עניין של עקרון. בחיים לא לשקר - לא לאמא ואבא!
כשעוד הייתי בתחילת הדרך ל"לאבד את עצמי" הדברים התחילו להתמוטט, עקרונות נשברו.
במשך שלושה חודשים הוא לא בא אלי, בטענה שאין לו מספיק כסף, ומרוב שלא יכולתי להחזיק כ"כ הרבה זמן מבלי לראות אותו הגעתי אליו באותה התקופה משהו כמו 10 פעמים רצוף. אני, לעומתו, הייתי גונבת כסף מהארנק של ההורים שלי רק כדי לבוא לראות אותו. לא אכפת לי שלא היה לי שקל, זה לא הזיז לי, וכמו שאמרתי - עקרון אחר עקרון התחיל להתמוטט.
אם הוא לא עושה את המאמץ בשבילי - אני אעשה. וככה בערך נראה כל הקשר שלנו.
אם אתה לא עושה את המאמץ - אני אעשה בשבילך. אני אפנק, אני אוהב, אני אבוא, אני אשלם, אני אגיד, אני אומר, אני אריב, אני אהיה שם, אני אתמוך, אני אייעץ, אני אתן את הלב שלי - ולא בהכרח אקבל חזרה.
ידעתי שזה לא נכון, ידעתי שהקשר הזה לא בריא, אבל המשכתי, מה אני אעשה... אהבתי.
אף פעם לא היינו ביחד "רשמית", תמיד היינו בשלב של "נזרום ונראה מה יהיה". הוא אף פעם לא היה מוכן להתמסר. אף פעם.
הוא אף פעם לא הסכים להתמסר לי, לאהוב אותי. הוא פשוט לא היה שם.
הוא תמיד אמר לי שאם בשלב מסויים רע לי ואני רוצה לעזוב אותו אז הוא יבין אותי. שתמיד אם בשלב מסוים רע לי שאני אגיד לו וניפרד.
ואתה באמת חשבת שזה מה שיהיה?באמת האמנת לי כל פעם שאמרתי "אני מבחינתי זורמת ורואה מה יהיה, לא - אז לא, כן - אז יאללה סבבה".
היה לי רע כל הזמן. היה לי רע בזמן שאמרת לי ש"אם יום אחד יהיה לי רע תגידי לי". רציתי אותך, אתה לא מבין?ידעתי שברגע שאני אומרת לך שרע לי במצב הזה אנחנו ניפרד, ואז יהיה לי עוד יותר רע. הכל רק כדי לא לאבד אותך...
ההורים שלי אף פעם לא אהבו אותו במיוחד, משהו שהוא אף פעם לא ידע. הייתי רבה איתם כמעט כל הזמן רק בגללו.
הם טענו שמגיע לי בחור שלפחות יהיו לו 50 שקל כדי לבוא אלי, בחור על רמה. אבל לא, גיא הוא הכי על רמה. גיא הוא הבחור בשבילי, גיא הוא הבחור היחידי שאי פעם יצליח לגרום לי להרגיש ככה.
אני וההורים שלי כ"כ התרחקנו, שמרתי מהם מרחק רק כי פחדתי שבכל הזדמנות שאני אהיה עם אחד מהם לבד הוא ינצל את ההזדמנות לדבר איתי עליו ושוב לחפור לי על כמה שהוא לא מגיע לי.
ההורים שלי לא היו מסכימים לי לבוא לישון אצלו, והיה לי קשה לראות אותו כל פעם לשעתיים בזמן שלהגיע אליו לקח לי משהו כמו שלוש שעות הלוך-חזור, אז בדרך כלל נשארתי לישון אצלו מבלי שההורים שלי ידעו והייתי מבריזה מיום הלימודים של מחרת.
עכשיו כבר יש בעיה כפולה - נעשתי שקרנית כפייתית והתחלתי להתדרדר בלימודים - יש יותר גרוע לילדה בגילי?לא נראה לי.
היחסים שלי עם ההורים התחילו להתדרדר. היה קשה לי להסתכל להם בעיניים כל פעם לפני שבאתי אליו ואחרי שחזרתי ממנו.
הם לא היו יודעים שאני באה אליו בכלל, וכל פעם כשאני ברכבת אכלתי את עצמי סרטים ש"מה יקרה אם הם יגלו?עד כמה מאוכזבים הם יהיו ממני."
וכן, אם הם היו יודעים, הם היו מאוכזבים ממני.
וכמו שאמרתי מאוחר יותר הגיע השלב שהציונים שלי התחילו לרדת, בשלב הזה זה עוד היה נסבל כי ניסיתי לעשות מאמץ כדי להשתפר, אחרי זה גם זה לא - הלימודים לא היו בכלל בכיוון שלי. כל הראש שלי היה מסוחרר סביב בחור אחד - גיא.
כל יום הייתי בתחרות עם עצמי, "אולי סוף סוף היום הוא יהיה זה שיתקשר?". לא הייתי עוזבת את הפלאפון, מחכה ומחכה, ובשלב שכבר היה נמאס וראיתי שמתחיל לי מצב רוח רע, אני הייתי מתקשרת בעצמי. שוב שיחה יבשה, שוב היה נדמה על הקול שלו שאם לא הייתי מדברת איתו באותו היום בכלל לא היה מזיז לו. תמיד ה"היי" המופתע הזה, שכאילו הוא ממש מופתע שאני זאת שמתקשרת הפעם.
וככה זה היה כל יום, תמיד היה מגיע השלב של המצב רוח הרע.
כבר הייתי רגילה לזה באיזשהו שלב. הייתי מתעוררת בבוקר ואומרת לעצמי ש"הנה מתחיל עוד יום וגיא לא יתקשר אלי, אני אהיה זאת שמתקשרת". שוב מצב רוח רע, שוב עוד יום של סבל.
זה נמשך ככה מספר חודשים. היה לי רע, כ"כ רע.
משקרת להורים, מדרדרת בלימודים, בקושי מגיעה לבצפר, כסף כבר לא היה לי, וגיא לא היה שלי, ומבין כל הדברים שקרו ביחד במקביל זה היה החלק הנוראי ביותר מבחינתי.
אחרי מספר חודשים היה לי טיול שנתי שיצאתי אליו בהרגשה שאני הולכת להתנתק מגיא לכמה ימים, קצת לשכוח ממנו ואולי לתת לו להתגעגע אלי.
טיול שנתי... הנה עוד דבר שחרב על עולמי.
אונס.
במשפט אחד?אחרי זה שום דבר לא היה אותו הדבר. זתאמרת, המצב לא היה כמו שהיה לפני כן, אלא גרוע יותר.
הביטחון שלי ירד, הרגשתי כמו זבל מתהלך, הרגשתי תמיד מלוכלכת, חסרת ערך. הסתכלתי לגיא בעיניים ואמרתי לעצמי שעכשיו באמת אין מצב שהוא יעריך אותי אי פעם, או כל בחור אחר... מי בכלל ירצה לגעת בי אחרי שעברתי דבר כזה, הרגשתי מגושמת, מגעילה, הרגשה שאף אחד לא יכול להבין...
שיקרתי לגיא, אמרתי לו שטוב לי. שאני כבר אחרי. שכל מה שהיה לא "ביג דיל". הכל רק כדי להראות לו שאני לא מסכנה.
שבחיים לא יראה את הילדה הכנועה שהתשלטה עלי ויחשוב "מה לעזאזל אני עושה איתה". הוא גם אמר לי כמה פעמים שהוא פשוט מתבייש בי כשאני מעיזה להוריד מהערך שלי.
פה כבר אין אביב. פה כבר יש גוף מהתלך שהולך עם הזרם ופועל על אוטומט. הייתי כל יום מתעוררת ועושה את כל הדברים שהייתי צריכה לעשות:
להתעורר בבוקר, ללכת לבצפר,לחזור,להתקשר לגיא,להתקלח שעה וחצי, לבכות את הנשמה שלי וב2 בלילה ללכת לישון לעוד 4 שעות נוספות.
אני נשמעת כמו גופה מתהלכת, נכון?
ככה הרגשתי. רק למזלי רופא השיניים שלי עשה עבודה טובה ובנה לי חיוך יפה שיצליח לכסות כל כאב כלפי חוץ.
אז הייתי באה לבצפר, מדברת עם החברות, עם הידידים, הכל רגיל, כמו עוד יום יפה וחורפי בבית הספר. אז זהו ש... לא. ואף אחד לא שם לב.
פה כבר לא התחלתי לסבול את חברות שלי. למה אתן כאלה... זבל?
אתן חברות שלי, לא?קשה לכן לראות שעובר עלי משהו?איפה אתן כשאני צריכה אותכן?
אני הזאת שאספתי את כולכן סביבי, אני בניתי את החבורה הזאת, כל אחת ואחת מכן חברה טובה שלי, אין ביניכן ילדה אחת שלא פתחתי בפניה לפחות פעם אחת את הלב...
פה כבר כל הכעס שהיה לי כלפי עצמי, וכל הזלזול, וכל החרא שעברתי, הופנה אליהן.
כעסתי עליהן. כעסתי על כך שהן לא מבינות אותי, שהן לא רואות, שהן פשוט לא קולטות שאשכרה עובר עלי משהו, ועבר עלי המון.
כמו עם גיא, רק עכשיו עם חברות. אני הזאת שייעצתי, הייתי שם, תמכתי... די נו, פה כבר אין לי כח.
מרוב החוסר אונים שהייתי שקועה בו לא הכרתי את עצמי בכלל.
התנהגתי מגעיל. הייתי עוקצת, הייתי מגעילה, נהפכתי פתאום לקמצנית, לאחת שתחפור הכי עמוק שיש כדי למצוא חסרונות, הייתי מעליבה.
כ"כ הרבה אנשים התרחקו ממני והבנתי שהמצב ככה ממש לא עדיף, אבל פה זה כבר מאוחר מדי...
הדבר היחידי שהיה לי בראש זה היה גיא. רק גיא.
הייתה תקופה שהמצב איתו השתפר ופתאום הוא התחיל להעניק לי אהבה.
עדיין לא הייתי מאושרת. עכשיו נזכרת "לאהוב" אותי, אבל כל הדברים שאיבדתי בדרך, הם עדיין אבודים מבחינתי, הם עדיין לא קיימים, האמון עם ההורים עדיין הרוס, אני עדיין גרועה בלימודים, אני עדיין לא סובלת את חברות שלי, אני עדיין לא סובלת את עצמי, אני עדיין בדיכאון, אני עדיין שונאת את עצמי על כך שאני קיימת. אז מה כן הרווחתי?
הייתי איתך אבל כבר איבדתי את עצמי. פשוט איבדתי את עצמי. איבדתי את עצמי בגלל שכ"כ רציתי אותך...
הייתי הילדה הקטנה של אמא ואבא, זאת שהם מתגאים בה ומספרים עליה לכולם, על כמה שאני חכמה וחייכנית, על כמה שאני בחורה חזקה שאף פעם לא נגררת אחרי העדר ותמיד הלכתי בדרך שלי ובלה-בלה-בלה.
פאק, כמה ביטחון היה לי פעם.
הייתי בטוחה שאני תופסת כל בחור בעזרת הקסם האישי שלי, שאני תמיד הכי טובה, פעם חשבתי אפילו שאני יפה, פעם בנות אחרות קינאו בי על כל הדברים שהיו לי, והיה לי המון.
אף אחד לא יכל לערער אותי.
אפילו כשעברתי תקופה קשה לפני שנה כשהכלב שלי נפטר ואני והחבר הראשון שלי ואני נפרדנו לא הייתי ככה.
עדיין ידעתי שיגיע אחד יותר טוב ממנו, וידעתי שיש לי הורים מדהימים שאני אוהבת, וחברות לסמוך עליהן, וידעתי שיש לי את עצמי ושאני בחיים לא אתן לעצמי להתדרדר.
ויודעים מה, עכשיו גם אין לי את גיא. היינו כבר בשלבי פרידה בחודשים האחרונים,וזה הדבר האחרון שכואב לי עכשיו.
הוא עשה לי נזק כ"כ גדול, ועכשיו נשארתי עם זכרונות כ"כ מעוסים ברגשות ממנו, כמו הפעם הראשונה שלנו והפגישה הראשונה שלנו, פעמים שלמות שהיינו ביחד, חיבוקים, נישוקים,מילים יפות. הדברים הטובים ממנו נשארו בתור זכרונות, והדברים הטובים שהיו לי בכללי נאבדו כבר ממזמן.
אולי באמת קשה קצת לראות את זה, אבל אולי באמת הכל לטובה?יכול להיות?
עד כמה שזה קשה עכשיו לחשוב על זה, אולי יקרה איזה שינוי קיצוני שיוביל אותי בחזרה למעלה, למקום שהייתי בו לפני שנה?
מי יודע...
נ.ב: עכשיו אני קולטת שהבלוג הזה אשכרה קיים במשך 3 שנים עוד מעט... זה נראה כאילו כל החיים שלי עברו פה.
קצת מצחיק להסתכל על פוסטים מההתחלה, איזו קטנה הייתי... יואו...
| |
|
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
