חסר כל ובעל הכל.

נסיגה,

ככה הם יגידו שכבשנו את ההר, בנסיגה.

האמת היא אחרת. פחדנו להסתער. חששנו עד מאוד. תפקדנו מעולה במצור העצמי, אבל חששנו להסתער.

כולנו ישבנו בוהים ומפוחדים. מידי פעם מישהו הדליק סיגריה, מה שהפך למצרך נדיר.

קיבלנו הצעות מהיושבים בעורף, אפילו תוכנית חצי מושלמת שכבה לה במוחו של אחד מאיתנו.

פחדנו, חששנו, מה אם נכשל, מה אם לא ילך כמו שצריך, מה אם נצליח, איך נשמר אותה?

הכוחות האחרים הרבה יותר חזקים מאיתנו, מתופעלים בצורה יותר מקצועית, יותר אסט' ויותר מבצעית.

רובם היו בעלי ניסיון לא קטן, ראו לא מעט דברים בתחום. כל מה שלנו היה זה הרגש שלנו, האומוציות שלנו לכבוש את ההר ולהתמקם שם היו הרבה יותר גבוהות משלהם. כולנו היינו מוכנים להקריב את חיינו למען ההר, אבל רבים מאיתנו, אם לא כולנו העדפנו שככה לתת את השירות שלנו לרמה הצהובה.

שלא נהיה צריכים להוכיח יותר. קל להקריב את חייך, לתת ההקרבה הגדולה ביותר, שלא תשאר טיפה של ספק אם היינו כל כולנו בנכונות גבוה עבור המשימה.

לא יודעים איך לגשת. היה ניסיון גששות שהעלה תוצאות חצי חיוביות, אך חששנו אם הערכתנו בשטח אינה נכונה.

מפחדים ומבוהלים, וכל משא ליבנו היה לכבוש את הרמה הצהובה, מה שיקרא בהמשך "הר".

בשעות הזריחה, ובכלל בכל שעות אשר החמה הראתה נוכחות, היא בהקה וזרחה. כאילו השמש עושה זאת רק עבורה.

וכאשר באו הרוחות, אין מילים. העדינות הזאת שברמה. לא קיימת מילה בלקסיקון העברי שתתאר עדינות כזו.

בין רגע היינו טובעים לנו בצפיה בה. שקענו עמוק, עד מעל הראש, ואהבנו כל שניה.