אשב לי על יד הנחל,אריח את ריח הפריחה,
אכניס אצבעי למים הקרירים המעבירים בכל גופי צמרמורת ומסמירים את שערותיי,
אקשיב לציוץ הציפורים המתעופפות במעגלים,בדיוק כמו פעם.
אחזור לשגרה היומית הנהדרת לה התרגלתי לפני שננגזזה ממני ברשעות.
כל הנסיעה היא חשבה אך ורק על כך,כמה יהיה נהדר לחזור לעבר,
כמה טוב יהיה לראות שוב את כל מראות העבר הרחוק,הילדות.
היא הביטה במראת המכונית הכסופה על פניה.
הו,כמה הזדקנתי,חשבה לעצמה במרמור בעודה מותחת את עור פניה עליו היו פסים קטנים וכהים.קמטים,איך אני שונאת אותם,אילו יכולתי לחזור גם לפניי הצעירות.
אך לא המעשים ולא המילים יחזירו את פניה הצעירות,היא יודעת,שום דבר לא יחזיר.
הנסיעה הממושכת כבר דמתה לתהום אין סופי,התמונות חלפו במהירות אך אין שום סימן ליעד.
"איך שאני שונא נסיעות" התלונן בעצבנות ודפק על ההגה.
"אז אולי נעצור?" הציעה רעיון אשר היה בדיוק במקומו בקולה העדין והמרגיע שכה אהב."הנה,ישנה תחנת דלק קרובה" הצביעה.
המכונית נעצרה וארבע רגלים פיזזו בדרכם לבית הקפה הקרוב.
"מה תרצו להזמין?" חייכה המלצרית הצעירה חיוך מאולץ.
בעוד בעלה הטוב מזמין לשניהם את הדברים האהובים עליהם;ספל קפה ופרוסה מעוגת שוקולד,עיניה נקלעו בעיניו של זר,
אשר ישב מלפניהם והתבונן בהם,לא הסיר את עיניו אפילו מעט.
בעוד שניהם נהנים מהעוגה ומספל הקפה אשר היה בדיוק במקום,מתיישב על ידם בנימוס האדם הזר.
"לאן אתם נוסעים?" שאל בחיוך,
"אמ..אנחנו בדרכנו ל..." השיב לו תשובה.
"בדיוק לאן שאני צריך!" ענה. זה היה מעט מוזר,זה לא מקום שנוסעים אליו בכל יום,זה קצת הזכיר לו את הסרט 'הטרמפיסט'. אבל לא התעמק יותר מידיי,הרי זה רק סרט,לכן הציע לו להצטרף מתוך נימוס.
לפתע היא חשה במבטו,הוא נעשה מוכר בעיניה...
קצת ארוך,אבל שווה את זה,לא?
אני מקווה שזה מעניין כי בקרוב החלק השני 
.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
