יושבים בשקט,
סופגים את הדמעות,פנימה,עוד צלקת נוספה לחיים.
רק השעון הגדול מעז להתנהג כרגיל,לתקתק.
האם זו הכוונה ב'שקט שלאחר המוות'?
מבטים מצטלבים,פולטים את כל עצבם החוצה,אל החלל הריק,ונספגים באדם אחר.
אני אדם אחר,הוא בטוח ,האבדון השפיע עליי,לא משנה מה.
הגוש הכבד בגרון כבר עלה מספיק בכדי להפוך לדמעה המהולה בכל הרגשות שיש בפנים,
הרגשות שצריך ליידות הרחק הרחק מכאן,לשמור בתוך תיבה ולקבור באדמה,עמוק ככל האפשר.
הדמעה מטשטשת,את ראייתי,את כיצד שאני רואה את העולם,את מה שאני מבין ממנו,הופכת הכל להופכו.
ולבסוף הבכי המר נעלם כלא היה,אז לשם מה הוא קיים?
זה לא ששוכחים את הסיבה לבכי.
אני בוהה ברצפה,כל דבר שאוציא מפי ירגיש לא הולם.
השקט ימשיך לנצח.
לקטע אני מוכרחה להוסיף גם מילים של השיר קרן אור,של אביב גפן.
אולי אז תבינו במה מדובר.
זה לא עליי,אבל זה כואב באותה המידה. (טוב,קצת פחות 
)
אביב גפן/קרן אור.
אם תרצי אותי אני כאן,
זוכר אותך היטב,
זוכר עד שכואב,
יותר מידי.
אם תרצי אותי אני בא,
חושב עלייך הרבה,
חושב עד שבוכה,
נשבר.
מי לקח אותך גבוה,
מי השאיר אותי לבד
אם הייתי רק בטוח,
כשאמות אפגוש אותך.
ציפורים עפות ברוח,
להן תמיד יש קן לחזור,
ואני תמיד אשיר לך
הלו שירי לך קרן אור.
ואני עכשיו יודע,
שיש מלאך אחד,
ששם לו במיוחד לשמור עליי,
ובחוץ כבר ערב חג בא,
אמרו "מה שתרצה"
רציתי רק לראות,אותך.
מי לקח אותך גבוה,
מי השאיר אותי לבד
אם הייתי רק בטוח,
כשאמות אפגוש אותך,
ציפורים עפות ברוח,
להן תמיד יש קן לחזור,
ואני תמיד אשיר לך
הלו שירי לך קרן אור.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
