בפרק הקודם:
"לאן אתם נוסעים?" שאל בחיוך
,"אמ..אנחנו בדרכנו ל..." השיב לו תשובה.
"בדיוק לאן שאני צריך!" ענה. זה היה מעט מוזר,זה לא מקום שנוסעים אליו בכל יום,זה קצת הזכיר לו את הסרט 'הטרמפיסט'. אבל לא התעמק יותר מידיי,הרי זה רק סרט,לכן הציע לו להצטרף מתוך נימוס.
לפתע היא חשה במבטו,הוא נעשה מוכר בעיניה...
והנה,חזרו לנסיעה המייגעת,שוב אותן התמונות,שוב אותו השקט.
היא מידיי פעם פזלה לכיוונו של הזר,מנסה לקרוא את פניו שהיו כה מוכרות לה,ניסתה להעלות זכרונות מן העבר,
אך לא הצליחה להיזכר מאין פניו מוכרות לה,הן כאילו נחקקו בראשה בימים עברו אך הזמן טשטש עוד ועוד את הרמז הכה ברור.
לפתע הבחינה כיצד השמיים האפורים נחצים בעזרת קרני השמש,זה היה מחזה נהדר.
"איזה יום נפלא זה הולך להיות" חייך לו הזר,מנסה לשבור את השתיקה.אוחז בידיו השלובות את תיקו ומביט על הנוף המשתקף לו דרך החלון.
לאחר כמה הנהונים השקט חזר שוב. כמה שאני קרירה,נאנחה,מדוע איני מסוגלת לפתח שיחה כמו שצריך? שאלה את עצמה,ידעה שלשאלתה חסרת התשובה לא תוכל לענות לעולם.סוף סוף,צהל בעלה בראשו,ניצב שלט שמורה על הדרך ליעד,שזאת אומרת שקרבו למקום אליו כה התגעגעה.
עוד כמה סיבובי גלגל וכבר מגיעים. המנוע כבר כבה,הגלגלים כבר נעצרו,דלתה נטרקה.
"הנה,הגענו" חייכה אל הזר,עדיין בוחנת כל יחידה בפניו. "לא הספקתי לשאול מה שמך" הייתה חייבת לגלות את הרז שניסתה לפענח כל דרכם. זה כמו חידה,אשר כה רוצים לגלות את תשובתה,עד אשר לא מתעמקים בחידה עצמה.
"אולי זה יזכיר לך" החל לצעוד,והגניב לה מן סימן,שתצעד אחריו. הם עברו בין כמה עצים סבוכים,הם צעדו על יד נחל הזרמו בו מעט מים. לאחר עוד כמה דקות אינן ספורות הגיעו לקצה הנחל,היכן שממוקמת לה בקתת עץ עתיקה.
הבזקי תמונות עלו בראשה,הבית,הנחל,האופניים הזרוקות בצד,זה הכל היה מעורבל בראשה,מסרב להסתדר.
הוא התקרב לבקתה,זה היה מקום קסום. איזה מקום נהדר,חשב בעלה,אשר נגרר אחר צעדיה הפזיזים.הוא הביט ימינה ושמאלה,נהנה מהנוף המקסים,הוא אכן צדק,הזר הזה,כאשר אמר שיהיה זה יום נפלא.השמש עמדה לה אי שם במרום,הציפורים חגו ללא סוף והדשא נראה ירוק יותר מתמיד.
הזר הביט בפניה,היא הרגישה כאילו תשובתה עמדה על קצה הלשון,כאילו עוד כמה דקות והיא תיזכר.
אך לא,היא עדיין לא חזרה לעברה דיו בכדי להכיר את המקום.
הוא החליט שעליו לפתוח את דלת הבקתה,הוא התקרב ודחף את הדלת בעוצמה,
פיה נפער עם פתיחתה של הדלת,הכל היה כה מאובק ואפל,אך נזכרה,נזכרה בעברה התמים. הזר היה מרוצה,הוא גרם לה לחוש בדיוק את מה רצתה לחוש.
את הנוסטלגיה הנצחית.
היא נכנסה פנימה,וגילתה את כיסא הנדנה מעץ שהיה שם,היא ליטפה אותו,הרגישה כאילו ליטפה את עברה.
תוכלו להסיק מהסיפור הזה כל מה שעולה בדעתכם,
החלטתי להשאיר אותו כך,אני לא אוהבת שמגלים יותר מידיי דברים,
זה לא משאיר את הטעם לעוד.
זה לא משאיר בך צלקת קטנה שאתה חוזר ונזכר בה.
אבל אם תתעקשו ותרצו להמשיך,אשמח מאוד.
מקווה שאהבתם,אשמח לתגובות.
ומקווה שיהיו טובות.
עד כאן,
אני.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
