יום שישי טיפוסי,אני מנקה את הדיסקים שלי מהאבק הטורדני שחוזר כל שבוע מחדש ומאזינה לבוב מארלי.לפתע אני שומעת באוזני הימנית: "תולי,פסס פסס.. תוליי..".
אני מביטה על המתרחש דרך חלוני הפתוח לרווחה והלא מסווה כלל.מישהו עומד שם על איזו אבן ומחפש דבר מה,הבטתי מעט מטה,זה היה חתול לבן,עם כתם שחור בזנב.
"תעזרי לי,בחייך" הוא קרא לי לאחר שמבטינו הצטלבו,שיט,הוא תפס אותי,חשבתי בליבי ועזבתי את ערמת הדיסקים שלי בלית בררה.
"את ראית,זה חתול לבן כזה," זה היה הסימן שתפס אותי לגמריי צופה על המקרה המביך.
"אולי הוא נכנס לשטח של השכנה" ניסיתי להתחמק והאטתי את צעדיי.
"דפקתי אצלם בדלת,הם לא עונים" החזיר לי תשובה שאין להתמקח עליה.אני צועדת לעברו,מסתבכת בשיחים הקוצניים.
מביטה מטה,מעלה,אל הצדדים.
"הוא צריך לעשות חיסון עכשיו," התחיל,חשב שזה באמת באמת מעניין אותי. "כבר שילמתי עליו אגרה.מי יודע מתי יבוא שוב הוטרינר?"
הבטתי עליו,מחייכת בצורה מאולצת עד כדי כך שזה גלוי לעין.
"הוא בטוח שוכב פה" הצביע על ערמת שיחים. "תבדקי".
נאנחתי ובחוסר רצון עז זחלתי כמו החתול הטיפשי שלו על החול. חול שהוא בעצם בוץ,כי בלילה ירד גשם.
"לא,הוא לא שם" אני יוצאת,קוצים קלועים בשערי,גופי מלא בוץ ומאוזניי יוצא עשן סמיך של כעס.
"איפה אתה? תולי המניאק? תולי?! תולי המניאקק?!?" הוא צעק,כאילו הוא זה ששכב כרגע על הבוץ המסריח.
מי היה מאמין,שאני,בשעה תשע בבוקר,במסע חיפושים אחר חתול עם זר גמור?
"הנה הוא!" הוא התקרב אליו,ואני באה,מהפן השני של הסלעים הגדולים. הנה,עכשיו אני אתפוס אותך,חתיכת חלאה!
הוא ברח.
"יאללה,שילך קיבינימט" הוא אמר,אחרי כל מה שעברתי הוא זה שמוותר?
עכשיו גם פניי היו אדומות.
נכנסתי לביתי,לא היה אכפת לי. לא מהחתול המטורלל שלו ולא מהכסף המבוזבז לחינם שלו.
אני שומעת יללות מחלני,מביטה שוב ימינה,דרך החלון הפתח לרווחה.
זה אותו חתול מגעיל.
לבן,עם כתם שחור בזנב.
אותו תולי המניאק.
עד עכשיו הוא כאן,לבד.
מגיע לו!
סיפור שבדיוק התאים לנושא החדש בבלוג כתיבה נוצרת.
הוא לא כזה מצחיק,כי אני לא מצחיקה בכתיבה שלי,אלא במציאות P:.
מהפוסט הזה אני לא אגרום לקוראים להתגלגל על הרצפה ולהשתין מרוב צחוק,אבל הוא חמוד.
שיהיה שבוע מדהים.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
