אז ככה מרגישים שמישהו חשוב הולך.
לפעמים מזילים דמעה, לפעמים סתם בוהים בתקרה,
לפעמים חושבים מה הוא עושה עכשיו,
ויש אנשים שלא חושבים בכלל.
רק הדמעות זולגות ללא הפסק,
והכאב והצער לא פוסק.
יש כאלה שמעדיפים לדבוק בדמיון, ולחשוב שהמתים עולים למעלה וחיים במקום טוב יותר,
בלי רצח ופשיעות,
ויש כאלה שדובקים במדע,
ואומרים שהגוף מתפורר לאט לאט,ועם הזמן כמעט ונעלם.
אני לא יודעת מה לחשוב או במה להאמין,
אבל אני רק יודעת,
שמוות בסוף מגיע,
אם רוצים או לא רוצים.
בזמן האחרון נופר(חברה טובה מאוד שלי 3>) גילתה את בלוגי,היא נורא הושפעה מצורת הכתיבה שלי ובכלל מהתוכן,
זה עשה לי נורא נורא טוב על הלב,שמישהו אכן נהנה מהכתיבה שלי ורוצה לקרוא עוד ועוד. (:
לאחר מכן, עלה בה הדחף לפתוח בלוג,היא רצתה תחילה להכניס קטע שלה אצלי בבלוג,כדי שתוכלו להגיב ועפ"י תגובותיכם היא תחליט אם היא אכן רוצה לפתוח בלוג או לא.
אני מאוד מקווה שכן.
אשמח מאוד מאוד אם תגיבו! הקטע כתוב על אלפא,כלבתה שמתה :(
רציתי להקדיש את הפוסט הזה אך ורק לנופר,כי זה מגיע לה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
