זה לא אני,זה אשר מביט על המראה,אתה אומר לעצמך בעודך בוחן את הפנים הלא מוכרות המשתקפות אליך מהמראה המלוכלכת.
אתה כבר אינך מכיר את עצמך כמו שהכרת.כל חייך חיית באשליה בטוחה שאתה מכיר את עצמך כל-כך טוב,עד כדי כך שלא שמת לב למעשיך.
היית בטוח של צעד קטן שתפסע הוא הנכון ביותר,ואז כשטעית את הטעות הגדולה,עיניך נפערו,סוף סוף התגלת לאמת המרה,שאתה בעצם אדם אחר.
אבל אהבתי את האדם הקודם,זמזמת לעצמך בטורדנות,אני לא רוצה להשתנות.
אף פעם לא אהבת חידושים,
אותו הקפה החזק בבוקר עם פרוסת העוגה,אותן המחשבות לאחר הנחת ראשך על הכרית בלילה,אותו לוח הזמנים החוזר על עצמו בכל יום מחדש,אפילו את הגשם אינך אהבת,כי הוא שינה את יומך ושיבש כל דבר את נקלע לדרכך.
זה שוב לא אני! כמה שאחדור עוד ועוד לראשי זה בחיים לא יהיה האיש שהיה לפני כן! אתה כבר מתחיל להתרגז.
היכן האיש המסודר בעל החליפה הכהה? היכן האיש השאפתן בעל האין סוף רעיונות ותוכניות?
במקומו הגיע איש חדש ונתעב,שכל מחשבותיו קשורות בהתבטלות.
האם הכל בראשו המבולבל? האם הוא עושה מהדבר גדול פי עשרה ממה שהוא? והכל בגלל שפספס יום עבודה פשוט.
הוא חיוך בחצי פניו,איך פספוס יום עבודה פשוט שיבש לי את כל דרך החשיבה?
כמה אבסורדי זה שהדבר הכי פעוט יכול לחבל בדבר הכי מרכזי בעל העוצמה וההשפעה.
זה בדיוק כמו שיש האומרים שפיל פוחד מעכבר קטנטן ולא מזיק.
את האמת,לא ידעתי לאן אצבעותיי יסחפוני,אך סחפו אותי לדבר שאכן קרה לי.
כמה שהשתגעתי מדבר הכי פשוט ושולי שקרה לי. איך הסתחררתי סביב זה ללא סוף,וכל הגיוני השתבש,כמן קצר.
ולבסוף שחשיבתי ההגיונית התייצבה לה,צחקתי על עצמי.
לפעמים צריך לדעת לזרום,ולעזוב את הדברים המסובכים לנפשם.
הם ייפטרו עם הזמן,שלב אחר שלב.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
