ישבתי על כיסא בודד מתוך רבים,תחת הירח מכוסה עננים עבים ומאיימים,ומול הנוף הערפילי.
הרגשתי שבמקום השקט הזה,היכן שהרוח הנושבת מעיפה את שערי,הקור מלטף את עורי והחושך מסתיר את פניי,אוכל לחייג אליו.
אף פעם לא הייתי חששנית במקרים כמו זה,והמקום בו ישבתי הסווה כלל את הפחד שבמקום אחר היה משתלט עלי ללא שמץ של ספק.
אגודלי כבר היה על המקש הראשון,העניין של החיוג היה משחק ילדים של ממש.
הצלצול הטורדני והמלחיץ התחיל, עוד לא מאוחר,אני מזמזמת בראשי,אפשר לנתק.
והקול השני והחזק מביניהם אומר את שלו: זו רק שיחת טלפון קצרה.
ואיתה דיי הרבה מסרים.
"היי,מה קורה?" השיחה התחילה.
בסופו של דבר,כשניתקתי את השיחה הארוכה עד מאוד,חייכתי,הייתי מאושרת.
זו הייתה שיחת הטלפון הראשונה שבאמת באמת רוממה את רוחי,אפילו שלא הייתי במצב ירוד.
זה כנראה בגלל שעשיתי משהו שרציתי לעשות לפני הרבה מאוד זמן,ועכשיו,היה לי את התירוץ המושלם;המרחק בינינו.
הלכתי בתוך הגשם שרק לפני רגע החל,גשם עדין,מלא שמחה.
היום חזרתי מקורס של מועצות תלמידים,היה ממש נהדר,הכרתי המון אנשים חדשים,וגם ייצא לי להשוות את החברה בה אני חיה לעומת החברה החדשה אותה הכרתי,
האנשים שם היו חברותיים,נחמדים,מצחיקים ועוד כל התכונות הטובות שניתן לתאר לעצמך.
רק חבל שהם המיעוט בתוך החברה הרחבה שלנו.
הקטע הזה מתאר עד כמה כיף זה להצליח במשהו שבתחילתו חששת מפניו,ואולי לא הצלחת בו.
אך כשמצליחים,יש הרגשה עילאית כזו,של כל-יכול.
ממש נהדר לחוות אותה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
