מבטה הנוקב סינוור את העוברים והשבים והם,השפילו את מבטיהם.עיניה כאילו חדרו לתוך נשמתך ושאבו אותה עד הטיפה האחרונה,אף אחד לא רצה ליפול בפח הטמון בפניה התמימות. זה היה יום סתווי ופשוט למדיי,משב הרוח המרענן שפגע בשערה הבהיר, הנעים את היום הפשוט והוסיף לו מעט קסם.
העלים היחידים שנשארו על ענפי העצים,היו זהובים ומהפנטים,היא אהבה להביט כיצד עלה נושר מהעץ באיטיות מעודנת,אותו הדבר קרה עם השלג כשהגיע אל האדמה בפעם הראשונה והאחרונה. הפעם אותה היא ראתה. זה היה בדיוק באותה הצורה העדינה והיפה,רק שצבעו המסנוור של השלג נכנס אל ליבה הרבה יותר מאשר העלים הזהובים.
היא הפנתה את צעדיה אל החורשה הקטנה שנמצאת בקציה של העיר הסואנת ומלאת הזיהום,שם הייתה לה טיפה מהטבע,קילומטר אחד או פחות של עצים כמעט ערומים,של דשא צהבהב ואדמה טריה ואמיתית,ללא סלילות של כבישים,וללא הריח הנוראי של הגשם החומצי.
היא שכבה על גבה,לא היה לה אכפת כלל ממצבם של בגדיה הבהירים,שיתלכלכו,חשבה בראשה,תמיד אפשר לנקות.
לפתע שמעה את אחד העצים מתנדנד בחוזקה, היא הביטה עליו,הוא היה בקו ישר מאחוריה,העלים ממנו נושרים במהירות,תופעה כלל לא טבעית! היא קמה ממקומה.
האם אני עדה לנס של הטבע? היא התרגשה,התקרבה אל העץ הגבוה והדק.
"מה אתה עושה?" שאלה ברוגז "אתה מפר את הטבעיות של המקום!" היא אכן לא הייתה עדה לנס של הטבע,אלא לאדם אשר היה ברצונו לנער עץ רזה וחף מפשע.
הוא הביט בה בשתיקה,לא מבין על מה היא כה נרגזת,אולי זה בגלל שניסה לחפש משהו על העץ? הוא בסך הכל ניער עץ. יש אנשים שכורתים עצים ללא רחמים,והוא פשוט,ניער אותו.
היא אזהירה אותו ע"י כך שהביטה בו בעיניה החודרות והמסנוורות,
"אני לא אזהיר שוב" הסתובבה ונעלמה מעיניו כלא הייתה.
הוא הביט על עקבותיה,ואז השפיל את מבטו לאדמה,עוד יום הסתיים בכישלון גמור.
יום לאחר מכן,האיש שב אל החורשה וניער עוד כמה עצים,והנה שוב,היא הגיחה אליו,הפעם הייתה עצבנית עוד יותר.
"מה אתה לא מבין?!" פניה נעשו אדומות "תעזוב את הטבע במנוחה!" הוא עזב את המקום כבקשתה,והיא,שכבה כמו יום קודם לכן,על האדמה שהייתה מעט רטובה בשל בגשם שירד אמש,עם עזיבתה את החורשה ועד הבוקר האפלולי.
היא טיפסה על העץ,מאושרת אין כמוה,הביטה סביב,מצד אחד,על החורשה,ומנגד,על העיר הכהה ומעוררת הצער.
שומרת החורשה,כך קראה לעצמה,אני אשמור על החורשה לפני שיהפכו גם אותה לחלק מהעיר הנוראית! הבטיחה ביום הראשון בו ביקרה בחורשה הירוקה והיא החתימה חותם קסום בליבה.
היא עזבה בלית בררה את החורשה,יש לי המשך יום לנהל,נזכרה.
היום השלישי הגיע עם השמש המחממת שכה התגעגעה אליה,היא אכלה מעט ירקות ויצאה אל האוויר הפתוח,זאת אומרת,שוב אל החורשה.
עוד יום בו תגן עליה מפניי...
שוב הוא! מנער העצים הידוע לשמצה שכמעט הכירה אישית! הפעם החליטה שעליה לנקוט בצעד יותר משמעותי,
אך לפני שהצליחה לחשוב על נקמה עסיסית לכבודו היא ראתה שבידו עצם מוזר שלא הכירה,הוא היה מסנוור מעט כאשר היה מופנה מעלה,היא התקרבה כל פעם מעט,פחדה מהעצם המשונה.
מנער העצים הפנה את המראה אל פניה,
"זו את" אמר,אך היא לא הבינה מה פירוש הדבר, הוא דיבר בשפה משונה ולא מוכרת! הוא ידע שאין היא תבין את שפתו לכן הציג לה זאת כפנטומימה, הצביע עליה ועל העצם.
זו הייתה השתקפותה;כמו צל,רק בצורה בהירה יותר.
היא לא היתה אחרת מאשר...
שפנפן קטן ולא מזיק,אפילו לא נראה מאיים.כך שומרת החורשה אמורה להיראות? איך היא תסלק יצורים מאיימים?
היא ליטפה את אוזניה הארוכות ארוכות,בנקודת הנחה שכך תכיר את עצמה יותר.
היא כל הזמן חשבה שהיא אחת מהם,הגבוהים והארוכים,בעלי חמשת אצבעות בכל יד,ללא הבגדים,זאת אומרת ללא הפרווה. מה הפלא שמנער העצים לא הבין את בקשתה? היא תיארה לעצמה את מראהּ המטופש באותה העת,איזה מחזה מגוחך.
הוא פסע בשקט,עד שלא שמע דבר חוץ ממחשבותיו,הוא היה מדוכדך,לא הצליח למצוא בעל חיים שבאמת ידע שהוא בעל חיים. זה לא הניסיון הראשון שחווה בחייו,כנראה שגם לא האחרון,הוא גנח בצער.
איזו השפעה יש לאדם. למה הדברים לא יכולים להתנהל על-פי הסדרי הטבע שהיו קיימים מעולם?
הסיפור עוסק בעניין של הפגיעה בטבע שהולכת וגדלה.
הסיפור הזה דיי מזכיר לי את הכלב הגדול שלי,שחושב שהוא פינצ'ר מכל מיני סיבות לא מובנות.
הסיפור משתתף בתחרות "סיפורים עם סוף מפתיע"
http://israblog.co.il/blogread.asp?blog=603660&blogcode=10264285
מי מאחל לי הצלחה?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
