| 7/2009
הקו שלי ושל רות.-לתחרות כתיבה נוצרת.
יום יום יושבת שם, בתחנה הרעועה כשספר בידה,לרוב זהו ספר המספר על רומן ולרוב,אני מציצה לראות על מהו,או האם הוא מעניין.תחת מושבה תמיד היה מונח זר פרחים,אותם הפרחים המסודרים בדיוק באותה הצורה,ואותה עטיפה שקופה בעלת עיטורים לבנים.
והנה,רעשו הרועם של האוטובוס נשמע ממרחק קילומטר לפחות,הנהג פותח את דלת אוטובוסו וכשהנחתי את רגלי על המדרגה הראשונה,פחדתי כי יתמוטט עליי גג האוטובוס.
"לאן?" שואל הנהג הממורמר כל יום מחדש,אפילו שמכיר אותי כבר כמעט שנתיים. מדוע אינו מתאמץ לזכור? איני חושבת שאי פעם הביט בפניי.
התיישבתי על אחד הכיסאות וגיליתי כי מושבו שבור לחלוטין.האוטובוס המסריח הזה,אני חושבת בליבי,אין דיי כסף רק כדי לשדרגו?
לא ביקשתי לקנות רכב חדש,אלא רק לתקן את הפגמים,שמצטברים ונערמים כמו עלי השלכת בסתיו.
"כן,גם לי נמאס מהאוטובוסים המסריחים האלה..." השתתף אדם זר במחשבותיי. "בכל אוטבווס במדינה הזאת יש אלף ואחת דברים פגומים! למה לא יכולים לטפל בזה כבר?!" הבטתי עליו,בניסיון לזהותו,היה לו מה שנקרא 'מפרצים' בקרקפתו דלילת השערות,ועיניים בהירות ומהפנטות.
"אתה מוכן לתרום כסף למען יעשו זאת?" שאלתי בידיעה שהבעיה היא כמובן,הכסף.
"לא... זה תפקיד המדינה לדאוג לכסף!" האשים את המדינה,כמו כולם.
"אז כנראה זה לא כל-כך חשוב" הסרתי את מבטי המהופנט מעיניו והבטתי על הריפוד המקושקש,מנסה למצוא צורה הגיונית.
יום למחרת,האישה המבוגרת הקבועה היושבת בתחנה וקוראת מספר הרומן שלה לא הייתה,במקומה היה רק מכתב.
תוך שניות מספר המעטפה הייתה כבר בידי,סקרנות היא יצר עוצמתי.
פתחתי את המעטפה ובה היה כתוב בכתב יד לא ברור:
"מסתורית חביבה,
יום יום חיכיתי בתחנה הזו,ממתינה לאטובוס שייקח אותי לבעלי שאני כה אוהבת, בעלי שאינו קיים עוד.
היום החלטתי לחזור ולהתאחד איתו שוב.
בבקשה הביני,הגעגועים לא מרפים ממני! נשמתי נלקחה איתי.
כל יום אני רואה את כורסתו הריקה ומבינה שמאז שהכורסה ריקה,
כך חיי.
אולי שם,היכן שנהיה, יהיו לשנינו את אותם הכורסאות שכיום יש לי,ושנינו נישב שם יחדיו.
אוהבים כפעם.
בבקשה דברי עם משפחתי ותגרמי להם להבין את מכאובי.
תודה לך מסתורית חביבה.
ממני,
רות מנשה."
באותו הרגע,לסתי התחתונה כמעט ונפלה,הייתי כה מבוהלת. היכן עליי לחפשה? איני יודעת את כתובת דירתה.
היכן אמצא אותה? הנה רעשו של מנוע האוטובוס מתעצם ומזכיר לי שבכל רגע עליי לעלות לנסיעה, אך... לאן?
הבטתי שוב במכתב ועיני נתקלו במשפט "היום החלטתי לחזור ולהתאחד איתו שוב"
עליתי על האוטובוס.
"לאן?" שאל כרגיל.
"לבית הקברות" עניתי לו. ופעם ראשונה שראיתי את פניו מביעות רגש מסויים,הוא היה מופתע,כנראה הוא לא נורא כמו שחשבתי,החלטתי לשבת קרוב לנהג.
"תוכל לנסוע מהר יותר?" הסתכנתי בשאלתי והתכוננתי למבט אפל מצידו,אך הופתעתי שהקשיב לי והידק את לחיצתו על הדוושה. "תודה לך!"
הייתי כה לחוצה,וחשבתי מה יכולה היא לעשות ברגע זה,והאם היא באמת שם? ליד קברו של בעלה?
הנה התחנה כבר נגלתה לעיניי המתרוצצות. דילגתי ממפתן האוטובוס ונכנסתי לבית הקברות הקטן,שלמזלי הקל עליי את החיפוש בשל היותו כזה.
התרוצצתי בכל בית הקברות,ולא מצאתי אפילו זכר למבוגרת החביבה.
בעודי משפילה את מבטי,אני קולטת בעיניי ספר ועל כריכתו ורד,כמובן שזהו רומן אופייני למבוגרת היושבת בתחנה.
הבטתי על הקברים הקרובים,שיערתי לעצמי שהפילה את הספר על יד קברו של בעלה המנוח, חיפשתי אדם ששם משפחתו 'מנשה'.
והנה, על הקבר שמעבר לפינה נישא השם: יהורם מנשה.
דמעה זלגה על פניי.
היכן רות? היכן קוראת ספרי הרומן? הרמתי את ספרה ועל גבעול הורד זלגה דמעתי,פספסתי אותה.
אני אדם נוראי.
"את מי את מחפשת?" שאל קול מבהיל במקצת מאחורי גבי.
"את רות,היושבת כל בוקר בתחנה שלי" אמרתי,בידיעה שלא יבין על מה אני מדברת.
הסתובבתי להביט בפניו,זה האיש הישב לידי באוטובוס,האיש שהתלונן על האוטובוסים הרעועים במדינתנו.
"היא הייתה פה,ועזבה,ממש כמו בכל בוקר" הסביר.
"מאיפה אתה יודע שהיא פה כל יום?" שאלתי בפליאה.
"אני השומר כאן," אמר והצביע על תגית ה'מאבטח' שעל חולצתו הכהה. "היום התחלתי את משרתי מוקדם,וכך גם רות,היא הגיעה מוקדם מן הרגיל!" התחיל לספק לי מידע "ומה שמוזר זה...שהגיעה הפעם במכונית,ולא באוטובוס." אמר. כנראה שבאמת הכיר את נהליה המון זמן.
"היא אמרה לך לאן היא נוסעת במקרה?" שאלתי במהירות,לוקטת אט אט רמזים למקום הימצאה.
"לא,אבל היא נסעה לשם בדיוק כשהאוטובוס שלך עצר" הוא הצביע על הצד השמאלי שלנו. "למה? קרה משהו?"
"לא,אבל עומד לקרות אם לא אמהר! יש לך פה מכונית?" שאלתי.
"אמ.. כן,האמת שהיום קיבלתי מכונית מהעבודה הש..." התחיל להסביר.
"מהר!" קטעתי את משפטו "את המפתחות! מהר!" צעקתי עליו.
הוא שלף את המפתחות מכיסו. "אני מקווה שזה למטרה טובה!"
"אתה לא תאמין כמה טובה" אמרתי אסירת תודה ורצתי לכיוון המכוניות החונות.
"המכונית הכסופה!" צעק לי. ברגע אחד מצאתי את המכונית הכסופה וכבר ישבתי בתוכה,הפעלתי את המנוע והתחלתי את המירוץ להצלתה,מזל שהכביש הזה דיי ארוך עד לתפצלות,לחצתי על הדוושה ופסחתי על המהירות המותרת בכביש,התנוססה באופק הקרוב מכונית,מיהרתי להביט על היושב בה.
ישב שם איש צעיר,חרא! זה לא היא. קיללתי בעוד אני מכה את ההגה,עקפתי אותו בצורה לא חוקית ובתמורה קיבלתי צפירה מחרישת אוזניים.
והנה שם עוד מכונית,האם זו היא?
הבטתי על היושב בה.... זו אכן היא! פתחתי את חלון הרכב.
"תעצרי!" ציוויתי עליה בצווחה איומה. אך היא כמובן התעלמה. המשכתי לנסוע לידה,מכוניתה הייתה יותר רעועה מהקו בו אנו נוסעות.
הגענו לרמזור אדום.
"אל תעשי את זה!" צעקתי לעברה "בבקשה! תני לי לדבר איתך!" היא הייתה אדישה לחלוטין,אפילו שביב של מבט לא זכיתי לקבל ממנה.
תוך כמה דקות של נסיעה אחריה,מכוניתה האטה ועצרה בצד הכביש.
"יש!" שמחתי לעצמי."היא עצרה" לחשתי בחיוך עטוף הקלה.
יצאתי ממכוניתי וראיתי אותה יושבת שם,נעולת עפעפיים.
פתחתי את דלת רכבה,והנחתי את ידי קלות על פיה,לבדוק את נשימתה.
היא לא נשמה! מהר! להתקשר מגן דויד אדום! ציוויתי על עצמי והוצאתי את מכשיר הנייד שלי מכיסי.
"הלו? מישהי התאבדה כאן!" צרחתי לתוך הטלפון שלי. "מהרו!" אמרתי להם את המקום בו היינו וניתקתי בתקווה שיגיעו במהירות.
כמו האוטובוס המרעיש,שמעתי את האמבולנס מרחוק לאחר כחמש דקות,ראיתי את אורותיו האדומים המהבהבים והקלה מעטה נחה עליי.
נכנסתי איתם לאמבולנס בעוד הם מנסים להצילה,שני אנשים מתרוצצים ממכשיר למכשיר,אך כלום.
אפילו לא נשימה אחת.
היא לא פה עוד.
אני מקווה שאת שמחה,רות מנשה, על העוול שעשית לי,על המכתב שהשארת לי.
יצאתי מבית החולים לאחר ההודעה הקפיאה.
"את שמחה עכשיו?!" צעקתי לשמי הלילה האפלים,וקולי נבלע בתוכם. "מאושרת?!" צרחתי יותר חזק. "לא הצלחתי להציל אותך!" החלשתי את קולי אט אט.
ובכיתי,כי לא הצלחתי להציל את חייה,אפילו שלא דיברנו,אפילו שלא הכרנו,חזיי לחץ עליי,ובכיתי.
למחרת ישבתי בתחנה,מביטה על מושבה הריק.
ושוב בכיתי.
היה בידי ספר המספר על רומן,וזר פרחים תחת מושבי,הייתי בדרכי לבית הקברות.
בדיוק כמוך.
__________________________________________
הסיפור הזה הוא לתחרות הסיפורים של כתיבה נוצרת.
אני מקווה שהוא מתאים.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
