יושבת על הדשא.
בוהה בעץ,יותר נכון ליד העץ בו נהגנו יחד לשבת ולדבר.
קולות רמים של צחוק מתגלגל עלו באוזניי,שוב ושוב.
אפילו החריטה הבנאלית נשארה שם,על גזע העץ החום,בעל העלים הקטנטנים והענפים העבים ביותר אשר מצלים שטח רב מתחתיו.
תולשת שוב ושוב דשא ירקרק וזורקת אותו,בכל פעם בדרך שונה.
'האם הוא עדין זוכר אותי?' שאלתי במוחי בכבדות 'זה היה בחופש הגדול שעבר,הוא בטוח זוכר אותי!' שכנעתי את עצמי.
רק בחופש הגדול טיילנו יחד בפארק,מתבשמים בריחות הצמחים המלבלבים ונהנים מהרגעים הכי שאפשר,
כמו סם מתוק התמכרתי אליו,
וכמו כל סם,
בלעדיו אוכל לצאת מכליי,להתפרע ולהשתגע למרות שביום יום אני אדם מאוד שקט ובוחן את מעשיו.
אני איכשהו התאהבתי בו,אפילו שהכרנו פחות מחצי חודש.
שם הייתה הנשיקה הראשונה שלי,במקום אשר אני בוהה בו כעת.
שם נעוריי פרחו והתעלו על עצמם.
זו הייתה תחושה נהדרת,פורחת מבפנים כמו העץ בימי הקיץ החמים.
'האם תחזור? תשוב אל חיקי,בבקשה!' אמרתי זאת לעצמי כמוסרת לו את הבקשה הזאת בטפלתיה.
'אני יודעת שתחזור,' עודדתי את עצמי.
קמתי על רגליי,צעדים הפוסעים לעבר העץ.
חיבקתי אותו,
הוא העלה בי המון זכרונות טובים!
אני שמחה שזה קרה,
ואולי שזה נגמר כך,ולא בריב מורט שערות.
עכשיו אטייל לי לבד בפארק.
נהנת בשקט של עצמי,לבד!
מממ.
המנהלת התלהבה מהשירה שלי וכל הטיול השנתי שרתי לה.
היא ביקשה שאשיר בטקס יום השואה.
פח,לא הייתי צריכה לבקש בכלל D:
מ..
חדשות טובות:
מצאתי את ספר האנגלית.
לא חשוב איפה. :)
סופשבוע(ממש בקרוב) מעולההה....
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
