מביטה באנשים הנדחקים בריקוד נחשק במסיבה רועמת, מלאת אורות ומוזיקה שסגנונה משתנה בפזיזות.
אותם תנועות בניסיון לחקות את מה שהחברה עושה,אך אני לא אוהבת את סגנון הריקוד הזה!
ואם ארקוד כרצוני,יעצרו אותי ויגידו:'לא רוקדים ככה היום'.
למה? את מי אני שואלת?
נמאס לי שלכל אחד יש משהו שמשותף לכל האנשים בעולם,
דבר פנימי,דבר בנאלי שמעיף אותו עם הזרם.
המון מפלים ארוכים ושבעים של אנשים שעושים בדיוק אותו דבר,רק כדי להתקבל בחברה.
בכל מפל,דבר שונה אשר כולם נופלים ממנו לבריכה קודרת של כישלון שהתבלה עם השנים.
בסופו של דבר כל טיפה במפל תמצא את מקומה בעולם,מבלי להיסחף עם הזרם,מבלי להיות חלק של גוש גדול של בנאליות.
'לאן נעלם חופש הביטוי?' תגלה בסופו של דבר ותעוף לזרם אחר,זרם משלה,
האומנם הוא קטן,אך מיוחד, חסר פחד של 'מה חושבים עליי?'.
לי כבר יש מן זרם קטנטן כזה,אני חופשייה.
יצאתי אל מחוץ למבנה הרועש,מריחה את הריח הרענן של הדרור, ומקשיבה לשקט.
טוב,מסיבת הבר-מצווה עברה ושרתי והרגשתי מעולה.
היה לי כיף,
וגיליתי משהו שחזר אליי ממקום רחוק.
מבחן במת' עוד שלושה ימים.
שעות קיץ כבר כוון ויש יותר שעות אור, זה קצת אבסורדי כי אמרו שמחר יירד גשם.
oh well.
שיהיה לכם סופשבוע מהנה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
