'עוד טיפה,מרחק של רבע זרת' מאיצה בי בכל הכוח 'הוא כאן,הוא בא להצילך' מעודדת את עצמי,מטפסת,מטפסת....
"לאאאאאאא" צעקה חזקה ומתמשכת נשמעה מפי.
הספקתי להעיף עוד מבט חטוף אחד קטנטן בו לפני שנזרקתי ע"י כוח המשיכה מטה,למקום לא ידוע.
מבטו היה חודר,עצוב,
ראיתי על פניו חלחול של חוסר אונים,
הגיבור שלי,הגיבור שלי שלא הצליח לעזור לי,
הגיבור,החזק,המושיע.
בעל השרירים,החליפה,הסטיגמה, כל אלה לא היו חשובים באותו הרגע,אלא רק הגורל.
למתוח את ידו עד כדי כך לא יכל,וידו נשמטה,כחסרת כוח.
השרירים היו רק דמויים,
החליפה כבר לא נראתה זוהרת,
והסטיגמה 'המושיע' כבר לא התאימה.
הרגשתי שאמר 'הביטי!' ללא קול.
הרמתי את פניי לאחר חוסר ריכוז מתמשך שעבר כשנה למרות שעברה רק שנייה אחת,או רק מאית שניה, לא היה לי שעון
לא יכלתי לדעת.
נפילתי עצרה,
המושיע הגיע! אך זה לא היה גיבור העל,אלא אחי.
אחי הקטן,
לא היו לו שרירים,ולא חליפה,וגם אף פעם לא קראתי לו מושיע
אך בליבו היה משהו שאין לגיבורים,למושיעים,
אהבת אחים.
כן,כן,
הסיפור הזה בדרכו לתחרות:
כתיבה נוצרת-שימוש בכח על.
אחלו לי הצלחה D:
*שני פוסטים ביום זה לא צחוק XD
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
