השיר הזה עושה לי כאלה צמרמורות.
אני רוצה לשחרר אותו, באמת שאני רוצה.
אני אומרת לעצמי שמספיק, די, זה כבר לא בגבול הטעם הטוב.
אני לא מסוגלת לשמוע את עצמי מדברת עליו יותר.
הזכרונות כל כך מכאיבים.
המחשבות על מה שיכל להיות הורגות אותי.
מריצה בראש תסריטים שבהם נהגתי אחרת. אבל אני יודעת שהכל נשאר אותו דבר.
ושאין טעם להתעלל בעצמי.
ועדיין.
אני לא מצליחה שלחרר אותו. אני רוצה, אבל לא מצליחה.
כאילו התקופה הזאת לא מספיק מגעילה ולחוצה גם בלי כל הדיכאון הזה.
And up until nowI had sworn to myself that I'mContent with loneliness
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
