בלוג הסיפורים שלי.

כשאדם הלך לישון היה שש בבוקר. כשאדם קם היה שלוש בצהריים. "איך זה יכול להיות?" הוא חישב וגירד בקרקפתו בתמיהה, ואז יצא מהחדר שלו כדי להתקלח.

למזלו, בשעות כאלה היה הבית ריק. לא התחשק לו להתקל במבטים של שאר האנשים שגרו בבית שהוא שכר בו חדר.

אדם הרשה לעצמו להתקלח הרבה זמן במים חמים מאוד, הוא בטח גמר להם את כל המים החמים אבל למי אכפת גם ככה הם דורישם יותר מידי כסף בשביל החדר העלוב הזה שהוא שוכר מהם.

"הוא צודק בדבר אחד, השחר הזה. אני צריך למצוא לעצמי מקום חדש." אמר לעצמו אדם.

אדם יצא מהמקלחת רק עם מגבת, ואז התנגב בחדר שלו ביסודיות והלביש טרנינג, בוקסר וגרבי-כדורגל, ואז התיישב מול המחשב.

לא, הפעם הוא לא יאונן שמונה שעות מול המחשב. בגלל זה אתמול הוא הפך את האימייל שלו לאתר הבית. ואז הוא גם בדק אימייל ומחק את כל המצגות הטיפשיות שאמא שלו שלחה לו. היו כל כך הרבה מצגות, זה לקח לו שעה שלימה!

(נו באמת, הוא בזבז שעה שלימה מחייו על מחיקת מצגות טיפשיות, והכל בגלל האמא הזאת, שתתבייש לה!)

אדם החל ללעוס בעצבנות מקל ישן של ארטיק שהוא מצא על השולחן ליד המחשב. הבטן שלו קירקרה. הוא היה רעב.

אדם קם והניח למחשב לעשות את שלו לאיטו. אדם התחבר בצורה פיראטית לרשת האלחוטית של מישהו אחר שגם שכר חדר בדירה הזאת. אדם החביא את החלקים של המחשב בארון, כך ששאר השותפים kt ידעו שיש לו מחשב בכלל, ובכל פעם הוא היה מחבר את המחשב מחדש כשהוא רצה להשתמש בו.

רק זה חסר לו, שידעו שיש לו מחשב ושהוא מבין מספיק כדי להתחבר בצורה פיראטיות לרשתות אלחוטיות, הם יבקשו ממנו טובות במחשבים כל הזמן ולא ישלמו לו על זה, המנוולים!

אדם מצא גפילטע פיש במקרר. "איכס! מי אוכל גפילטע פיש בבית הזה בכלל?" הוא חשב לעצמו בשעה שבלע אותו. ו... זהו. חוץ מהגפילטע המקרר היה ריק. זה היה גפילטע חמוץ, בטח מקולקל. אדם ניסה לחשוב על משהו אחר, לאכול מעט ולהקיא הרבה נשמע מתאים יותר לבת 15 עם הפרעות מלמישהו כמו אדם.

הוא חזר למחשב שהתחבר בהצלחה סופסוף. אדם החל להקליד במהירות אבל ההקלדה נקטעה כשאלפי דברים קפצו לו למסך. "שונא פופ-אפים." הוא סינן והחל לסגור את כולם, אבל אז הוא ראה שאלה תוכנות מסרים מידיים שהתחברו אוטומטית, ההודעות האוטומטיות שלהן שקוpצות בכל פעם שמתחברים אליהן ו... מישהו שהחל לדבר איתו באחת התוכנות. מישהי.

זואי: "היי אדם, אתה שם?"

אדם בהה בהודעה. מי זאת זואי בכלל? הוא בדק ברשימה שלו. כן, היא נמצאת שם. מי זאת?

אדם: "כן, אני כאן. מי את?"

זואי: "אתה לא זוכר אותי? אני למדתי איתך בכיתה י!"

"אה, באמת?" אדם חשב.

אדם: "אה, באמת?"

זואי: "כן! נו, אני הייתי חברה של שרה, ישבנו שורה שלישית באמצע, היה לי שיער בלונדיני חלק ארוך..."

היה לזה המשך אבל הזכרונות שקפצו סחפו את אדם למקום אחר. את השם שרה הוא זכר טוב מאוד. שרה היתה ילדה עם גלי שיער אדמוני אדיר, עיניים ירוקות בורקות, הרבה נמשים וגוף נשי ועגלגל כזה. היתה לה חברה שחיפה חיוורת עם שיער בלונדיני דק ומשקפיים עם צילינדר גדול שגרמו לה להיראות קצת כמו שבי מפרפר נחמד.

אדם חזר לקרוא.

זואי: "כן! נו, אני הייתי חברה של שרה, ישבנו שורה שלישית באמצע, היה לי שיער בלונדיני חלק ארוך ומשקפיים. עכשיו אתה זוכר?"

אדם: "אני חושב שכן. את היית הבלונדינית ההיא שהסתובבה עם שרה כל הזמן? שרה היתה ילדה ג'ינג'ית כזאת, מטר שישים בערך?"

דואי: "כן, כן! בדיוק! זאת אני! מה קורה?"

אדם לא ידע כל כך מה לענות לה על זה. מה קורה, באמת?

אדם: "מה קורה אצלך?"

עכשיו אדם התרווח בכסאו בסיפוק, הנה הוא כתב תשובה מתוחכמת!

זואי: "אצלי? שמעתי ששחר הולך להתחתן! אל תגיד לי שלא שמעת..."

אדם: "לא, לא."

אדם: "זאת אומרת כן, שמעתי. הוא הביא לי הזמנה אתמול."

זואי: "אה, אני קיבלתי בדואר."

זואי: "טוב נו,תמיד היית חבר טוב יותר שלו ממה שאני הייתי."

"מן הסתם." אדם גיחך לעצמו.

אדם: "אז את באה?"

זואי: "זהו, שאני לא ממש יכולה, אני בהודו."

אדם הזדעזע לרגע כשניסה לדמיין את החננה שלמדה איתו בכיתה י בהודו, רוכבת על פיל או משהו.

אדם: "אהה, אני מבין. אז את רוצה את הטלפון שלו להודיע לו או משהו?"

זואי: "לא, שיחת חוץ. אתה בקשר טוב איתו אז תמסור לו בשמי, טוב? ותמסור לו גם מזל טוב!"

הנה, כבר מנצלים אותו בלי לשלם לו והשכנים אפילו עוד לא יודעים שיש לו מחשב!

אדם: "סבבה, אין בעיה."

זואי: "אז מה קורה ככה? מה אתה עושה עכשיו?"

אדם: "מה את עושה עכשיו?"

זואי: "עכשיו אני בחור שלי כותבת במחשב."

אדם: "מגניב, גם אני. תקשיבי, אני מוכרח לזוז עכשיו, אז נדבר, טוב?"

כן, הוא בזבז שעה שלימה על האימיילים של אמא שלו אתמול וממש לא בא לו לבזבז זמן גם על הזואי הזאת עכשיו באמצע החיים.

לא רק שהיא ניצלה אותו בלי תמורה, היא גם ממש מכוערת וגם נמצאת בהודו בכלל, אז שום דבר כבר לא יצא לו ממנה. הוא התנתק לפני שהיא תספיק לענות לו והתחיל לשלוח קורות חיים באימייל לכל מיני דברים שנראו באינטרנט כמו עבודות טובות.

הוא ממש קיווה לקבל טלפון מאחד מהמקומות אז הוא נשאר בבית עד שהחשיך והוא הבין שבטח ייקח להם קצת זמן עד שיקראו את קורות החיים שלו וייתקשרו אליו, חוץ מזה שהוא נתן את הטלפון הסלולרי שלו. אבל הוא לא רצה שיתפסו אותו במקום עם רעש, הכי טוב לדבר בבית, בנחת. כשהשכן מהצד השני של התקרה לא מטיח בה דברים.

אז אדם יצא מהבית אחרי שהחשיך. הוא לא ידע לאן ללכת וגם לא היה לו הרבה כסף לבזבז, אז הוא כמעט חזר הביתה. כמעט.

הוא ראה לפתע מודעה שכאילו נתלתה במיוחד בשבילו על קיר בטון אפור ומכוער שזקוק לגראפיטי בדחיפות, במודעה היה כתוב כך:

מחפשת כסף, עבודה מכובדת, וכמה שיותר מהר? התקשרי עכשיו לטלפון:

והיה שם מספר טלפון. אדם כמעט התפתה להתקשר עד ששם לב שהמודעה מנוסחת בלשון נקבה והחליט שזה בטח טלפון של סרסור.

ואז אדם השתגע ושמר את המספר בזכרון של הסלולרי שלו.