בלוג הסיפורים שלי.

הסלולרי שלי צלצל, ואני לא רציתי לענות.

השעה היתה שעת לילה מאוחרת והיתה לי הרגשה שסופסוף אני הולכת להרדם, את הסלולרי השארתי על המכתבה כי ביום למחרת היה לי חופש.

אם לא היה לי חופש אז הוא היה מכוון על שעון מעורר ונמצא מתחת לכרית שלי, אבל ביום למחרת אמור היה להיות לי חופש לכן גם לא טרחתי לסגור אותו, והוא פשוט היה שם על המכתבה שלי בין כל הדפים, הציורים, המחשבות על תכנות והטיוטות במתמטיקה.

"ציקסו, שמישהו יענה כבר!" נהמתי בקול עמוק מידי מכדי שיצא מגרוני הצווחני, אך בשעות לילה מאוחרות שכאלה מסתבר שגרוני מסוגל להפיק כל קול שהוא.

למזלי אחי ישנו שינה עמוקה ולא התעוררו, לרוע מזלי מי שצלצל אלי היה עקשן ולא התייאש. הסלולרי שלי ניגן כבר שלוש פעמים את השיר במלואו, וזה שיר ארוך של לפחות שלוש דקות.

"משהו כמו עשר דקות... צ'יקסו, לא יכלו לתת לי תרגיל יותר מסובך? בשביל מה אני לומדת כל כך הרבה סוגים של מתמטיקה באוניברסיטה?" חרקתי בשיני וגררתי את הגרביים המסריחות שעל רגליי לעבר המכתבה, ועניתי סופסוף.

"לין! את מוכרחה לצאת משם!" נשמע קול מוכר ובלתי מזוהה.

תראו, יש הבדל גדול מאוד בין מתמטיקה לקולות של אנשים: מתמטיקה אני יכולה לפתור תוך כדי שינה, לזהות אנשים לפי קול-לא.

"אהא, מי זה?" שאלתי בסבלנות. "את לא מבינה מה שאומרים לך? רדי למטה עכשיו, זה דחוף! אני אסביר הכל אחר כך!" הוא נשמע לחוץ.

"תקשיב, אחי, אם אתה כל כך לחוץ לסקס זאת לא סיבה-" "-לא, אמרתי לך שלא תביני! אני אסביר לך אחרי שתרדי כבר נו!" הוא צעק, ויכולתי לשמוע את הצעקה הזאת גם דרך החלון שלי. פתחתי את השמשה וראיתי דמות זעירה עומדת על המדרכה.

"שיואו! אתה כזה קטן!" קראתי לעברו וסימנתי עם האצבעות.

"תגידי, מה לקחת? אני נראה קטן כי אני נמצא חמש מטר מתחתייך, באקאיארו!" הוא צרח.

אני התעלמתי ממנו והחלטתי לרוקן את בקבוק הפטל שעומד לי על המכתבה כבר כמה שבועות על הראש לו.

"היי!" הוא קרא וניסה להתחמק.

האמת היא שהוא דווקא די הצליח, אבל גם אני הצלחתי לפגוע בו קצת.

"אוף, מה הבעיות שלך? את לא יכולה להפסיק עם השטויות שלך אף פעם? את לא קולטת שבשש תפול עלינו פצצת אטום?" הוא צעק.

"איזה אטום? יש כל מיני סוגים." אמרתי.

"תפסיקי כבר, ואת לא באמת מבינה בזה יותר ממני אז תשתקי ופשוט רדי אלי, אני רק רוצה להציל את החיים שלך!" הוא צעק.

"כן, אה?" השבתי.

באמת, זה התירוץ הכי מוזר ששמעתי בחיים שלי כדי לגרום לי לרדת, אבל זה גם היה די הזוי מצידו להופיע פתאום בשעה כזאת מתחת לבית שלי, להתקשר אלי במשך עשר דקות ולצרוח לי מתחת לחלון.

ולחשוב שהוא עוד הומו.

איך שהוא ראה אותי מגיחה מחדר המדרגות הוא הסתער, תפס לי את היד וגרר אותי לכיוון המכונית שמאסא ישבה מאחורי מושב הנהג שלה.

"מה זה פה? אונס קבוצתי?" מלמלתי בטשטוש.

"לא אמרת לה על הפצצת אטום? תראה אותה, הגיעה אלינו עם גרביים!" היא צרחה על גילי.

"אלה לא סתם גרביים, אלה אותם גרביים כבר שבוע וחצי!" אמרתי בגאווה לא סמויה.

"שבוע זה שבע ימים, איך זה בדיוק מתחלק לשתיים?" התעניין גילי.

"שלוש וחצי, כאילו דה?" השבתי לו.

"אוף, אתם לא קולטים? פצצת אטום, פצצת אטום! לכו ותביאו כמה שיותר אוכל ובגדים, אוקיי? יש לכם עשר דקות, אם לא תגיעו עד אז אני אסע בלעדיכם!" היא אמרה וסגרה את החלון לפני שהספקנו להכנס.

"היי, רגע! למה גם אני צריך להענש בגלל הילדה הזאת?" צעק גילי והכה באגרופו בחלון.

מאסאלה בתשובה הראתה לו את השעון שלה, אולי כדי להבהיר לנו שהוא מתקתק.

"יאללה, בואי נזוז." הוא אמר, תפס בידי וחזרנו למעלה.

"תגיד, כל הקטע הזה עם הפצצת אטום שלכם, זה רציני?" שאלתי.

"ברור! מה נראה לך שאני אסכים לספוג מטח מיץ פטל ככה סתם באמצע הלילה?" הוא שאל.

"וזה לא סתם מיץ פטל! זה-" "-ליני, אני לא רוצה לדעת את זה!"

הגענו לבית שלי, הדלת היתה פתוחה.

גילי לקח את הילקוט שלי ודחף אליו הרבה אוכל. הוא כמעט הוציא משם את קלסרי המתמטיקה שלי.

"לא! מה אתה חושב שאתה עושה? אם צריך להציל משהו, זה את הידע!" צעקתי עליו.

"אולי תעירי כבר את האחים שלך?" הוא צעק לי בתגובה.

אני רצתי והערתי אותם. הם מלמלו משהו על זה שאין להם כוח לקום ועדיין חושך בחוץ, ואז שפכתי עליהם מים.

עד מהרה שניהם התייצבו בסלון עם פיג'מות רטובות.

"תאספו בגדים ותכניסו לתיקים שלכם, אנחנו בורחים מהבית." אמרתי להם.

"ממי אנחנו כבר בורחים? רק אנחנו גרים פה!" אמר טובי.

"כן, אבל יזרקו על העיר פצצת אטום בשש בבוקר, בגלל זה הערתי אתכם עכשיו. יאללה זוזו כבר!" אמרתי ותפחתי להם על ישבניהם הזעירים בכוח.

"מה זה פצצת אטום?" צייץ קרלו, הקטן שביניהם.

"זה אטום מה-זה ביש, ממש פצצה! כאילו מה לא ברור בזה?" קרא גילי מהמטבח.

"מה גילי עושה פה? אתם תתחתנו?" שאל קרלו בזמן שאני דחפתי בגדים שלו לתוך הילקוט שלו.

"לא, בחיים לא, איכס!" אמר גילי.

"למה הוא במטבח? מה הוא מבשל? ולמה אנחנו בורחים מהאטום החתיך?" המשיך לשאול קרלו.

"שמישהו ישתיק את הדבר הזה, אני מנסה להתרכז!" צעקתי ודחפתי לקרלו לפה תחתונים.

"עברו עשר דקות, לרוץ כולם!" צעק גילי וכולנו הסתערנו החוצה עם הילקוטים.

"אני מקווה שלא הוצאת אף דף מהילקוט שלי!" חרחרתי לעבר גילי.

"אפילו לא אטום של דף. נו, זוזו! תכנסו כבר!" הוא אמר כשהגענו למכונית.

נדחקנו כולנו למושב האחורי, מאסא משכה אותי לקדימה ושמה עלי את הילקוט שלה.

"את לא צריכה להביא את הידע שלך, מה ספרות כבר תעזור לנו בנכר?" אמרתי אני.

"עדיין לא התעוררת את?" היא שאלה בצרידות והתניעה.

"אוי, זה מזכיר לי את האופנוע שלי." אמרתי פתאום.

אף אחד לא ענה לי.

"נו, הוא ממש יפה, הוא כזה ורוד. קיבלתי אותו ליומולדת מדוד שלומי." המשכתי לקשקש.

"תסתמי." אמר גילי.

"למה? אני אוהבת לדבר על האופנוע שלי." אמרתי אני.

"תגידי, הדוד הזה שלך, שלומי, הוא-" "-הוא גר בעיר אחרת, זה בסדר." השיב גילי למסה לפני שהיא הספיק לגמור את המשפט.

"אז בקיצור, זה אופנוע ממש יפה, הוא ורוד והדבקתי עליו מדבקות זוהרות של סיילור מון." אמרתי.

"לעזאזל, את הבחורה הכי חננה בעולם." סננה מסה.

"וגם הכי מסריחה." הוסיף גילי.

"ומשוגעת." אמרתי אני.

"לא, את סתם עייפה. עכשיו תשתקי, אולי אני אספיק לישון קצת לפני שנצטרך להיות ערים הרבה. כדאי גם לך לישון." אמר גילי.

דווקא חשתי עירנית מאוד.

"למה הצלתם אותי? מאיפה אתם יודעים בכלל שתפול פצצת אטום? איך אתם יודעים מתי בדיוק היא תפול? איך זה שאתם יודעים עליה כל כך הרבה אבל אתם לא יודעים איזה יסוד זה יהיה?" שאלתי.

"וואו, וואו! לא הכל בבת אחת! לגילי יש את המקורות שלו, אל תשאלי אותי. אבל אני סומכת עליו." אמרה מאסה. גילי נחר מהמושב האחורי, וגם התאומים.

"כולם במעונות כבר יודעים?" שאלתי.

"כן, שחר שלך דאג להפיץ את זה. היה הרבה בלאגן ולא הספקתי לדבר איתו ממש, אבל ראיתי אותו מתרוצץ וצועק הוראות לכל עבר. אני לקחתי את המכונית של המרצה לכמיה ליניארית שאת נמצאת בתוכה עכשיו." היא אמרה.

"מרצה לכימיה ליניארית? מה הקשר שלו אלייך? מי זה בכלל?" שאלתי.

"אה, הוא... טוב, הממ.. בכל אופן, הייתי פה כבר פעם, במכונית הזאת, זה מה שחשוב. לא היתה לי בעיה לפלח לו את המפתחות ולשכפל מבלי שהוא ישים לב." היא אמרה.

"איכס! הוא לפחות נראה טוב?" שאלתי.

"הוא מרצה לכימיה ליניארית, מה נראה לך?" היא שאלה.

"שהוא מכוער, מכוער מכוער מכוער! וזקן." אמרתי אני.

"אה לא, הוא דווקא בסדר. קצת לבן מידי לטעמי, אבל בסדר. ולא הייתי נותנת לו יותר מארבעים." היא אמרה.

"נו? זקן! אז מתי כבר נצא מרדיוס הטווח של הפצצה? ואיך נדע את זה אם אין לכם מושג איזה יסוד זה יהיה?" שאלתי שוב.

"טוב, אז כמו שאמרת בעצמך-אין לנו מושג איזה יסוד זה ומתי נצא מהרדיוס של זה. אנחנו כן יודעים איפה הנקודה עליה הפצצה תפול ואנחנו רק משתדלים להתרחק ממנה כמה שיותר וכמה שיותר מהר." היא אמרה.

"אז זהו? זאת כל התוכנית? אולי עדיף שנמצא מחסה איפה שלא נהיה וזהו?" שאלתי.

"זה גם מה שאני אמרתי, אבל גילי אמר שצריך לברוח גם בגלל הקרינה." אמרה מאסא.

"מה קרינה? אני קראתי על הירושימה ו... טוב, אולי הוא צודק." אמרתי.

"כן, זה נזק לדורות, זה מה שהוא אמר."

"אגב, הוא לא יכל לשאול את המקור הסודי שלו משהו בסיסי כל כך כמו איזה יסוד זה?" שאלתי שוב.

"אני לא חושבת שהוא שאל, אני חושבת שהמקור פשוט סיפר לו את זה מרצונו החופשי או משהו כזה. את תוכלי לשאול אותו את זה בעצמך. הממ בתור מדענית ויפנית את יודעת אולי מה הרדיוס המקסימלי? סתם כדי שנדע מתי אפשר לעצור, אני ממש עייפה..." היא אמרה.

"אני לא מדענית ולא יפנית, אני יותר בקטע של מתמטיקה. אבל יש לי חברה טובה שעובדת בכור, אולי אני אשאל אותה. הממ. איפה הסלולרי שלי?" שאלתי.

"רק זה חסר לי עכשיו, קרינה!" היא סיננה.

"נדמה לי ששכחית אותו בבית. קסו." אמרתי.

"היי! אל תרקי לי באוטו!"

"זה לא האוטו שלך!"

"עכשיו כן!"

"אבל מה יהיה באמת עם המרצה החתיך לכימיה ליני? עכשיו, כשאין לו אוטו?" שאלתי.

"כן, ולמה האוטו שלו בכלל היה בחניון בשעה כזאת? זה לא שהוא גר באוניברסיטה! הוא בטח שכח אותו, אני מקווה בשבילו..." היא אמרה.

"איך אפשר לשכוח אוטו?" תמהתי.

"עובדה." היא משכה בכתפיה.

"לא, נראה לי שהוא בגד בך." אמרתי אני.

"בלתי אפשרי. לא היינו בקשר בכלל, זה היה רק פעם אחת." היא אמרה.

"את יותר גרועה משחשבתי..." מלמלתי והרגשתי שהעיניים שלי נעצמות.

"תשני, אני אפתח רדיו כדי לא להרדם בעצמי. רק זה חסר לנו, לברוח ממוות אחד ולמצוא אחד אחר בתאונת דרכים." היא אמרה ופתחה רדיו.

טובי התעורר, פשפש בכיסו והוציא קפה טחון.

"למה יש לך אבקת קפה בכיסים במקום חול?" שאלתי.

"לילה טוב..." הוא מלמל וחזר לנחור.

מאסה בלעה את הקפה.

נרדמתי.

XXX

"קומי, ליני, קומי! הפיצוץ כבר היה, ניצלנו!" נשמע קולו הצווחני של קאורו.

"קרלו?" שאלתי בקול עייף וצרוד כל כך שהפחיד גם אותי.

"כן, זה אני, ליני! קומי כבר!" הוא אמר ומשך אותי.

"הו, היא קמה. בואי, ליני, אנחנו נכנסים לביוב." אמר גילי.

"לביוב? למה, חסר לנו כבר לאן ללכת? מסריח שם נורא!" התלוננתי.

"מה? חשבתי שדווקא לך לא יהיה אכפת, את הרי מתקלחת רק פעם בשנה, לא?" גיחך גילי.

"אבל זה שונה, את הסירחון שלי אני אוהבת. סירחון של ביוב אני שונאת!" התעקשתי.

"לי יש אף סתום ואני לא מריח כלום." מלמל טובי.

"יופי, אל תזכיר לנו את זה שלא נרצח אותך מקנאה." סננתי.

לקחנו כל אחד את התרמיל שלו ונכנסנו לתוך הביוב. זה היה פחות מסריח משציפיתי.

"אנחנו כמו צבי הנינג'ה!" הכריז קאורו.

"נכון, כמו צבי הנינג'ה..." חזרה אחריו מאסה בקול עייף.

ואז מאסה התמוטטה לתוך הג'יפה.

"לא! מאסה!" צעקנו בבת אחת כולנו.