בלוג הסיפורים שלי.

"לא! מאסה!" צעקנו כולנו בבת אחת.

"...מה?" היא שאלה בקול צרוד ועייף, קמה מהג'יפה והמשיכה ללכת.

"היא בסך הכל נרדמה, היא לא ישנה במשך כל הנסיעה." אמר גילי.

"אהא, שכחתי לקחת את זה בחשבון." אמר טובי.

באותו הרגע הייתי גאה מאוד באחי הצעיר, היה לו ראש טוב, אולי יום אחד הוא עוד יהיה סטודנט למחשבים כמוני.

"אוי לא! השארתי את כל הקומיקסים שלי בבית!" צרחתי פתאום והתמוטטתי בעצמי לתוך הג'יפה, אבל בישיבה מזרחית.

"אני לא מאמין עלייך. כל העיר הלכה, ואת רק על הקומיקסים שלך חושבת!" גילי צעק עלי ובעט עלי ג'יפה.

אני מחיתי את אפי בשרוול (זה רק ליכלך את האף עוד יותר) וקמתי, בעטתי קצת ג'יפה לכיון גילי והמשכנו ללכת.

"לאן אנחנו הולכים, מיסה?" שאל קאורו.

"זה מאסה. האמת שזה אסבה, מאסלה זה רק שם משפחה." היא תקנה אותו מבלי להסתכל לעברו בכלל.

"אז לאן אנחנו הולכים, אסא?" הוא שאל.

"לא ככה קוראים לי, אבל ניכר שיפור. אין לי מושג לאן אנחנו הולכים." היא אמרה. כולנו עצרנו.

"אז לאן את מובילה אותנו צ'יקסו?" צרחתי וכמעט שהתמוטטתי שוב לתוך הג'יפה.

אבל רק כמעט.

תראו, יש הבדל בין ללכת לאיבוד לבין זה שכל הקומיקסים שלך נמחו מעל פני האדמה.

אם הלכת לאיבוד אתה תמיד יכול לחזור אחורה, אבל קומיקסים- מאיפה אני אשיג כסף לשחזר את כל האוסף המפואר שטיפחתי במשך שנים על גבי שנים?

"את חננה מסריחה ומשוגעת!" אמר לי קאורו.

"אוי, תסתום!" נזף בו גילי.

כולנו עמדנו בשקט וחשבנו.

"אם אנחנו לא הולכים לשום מקום, למה אי אפשר לא ללכת לשום מקום מחוץ לביוב?" שאל טובי שאלה חכמה והגיונית שמעניין שדווקא הוא חשב עליה ולא אני הגאון.

"כי כאן לא ימצאו אותנו. יחד עם הפצצה הגיעו כוחות צבאיים של... לא יודעת, אבל אם הם הטיסו פצצה עד לפה הם בטח יכולים גם להטיס לפה כוחות צבאיים, לא?" שאלה מאסה.

"פצצת אטום היא פצצה קטנה, אם אני לא טועה מאוד אפשר גם להטיל אותה ממזל"ט." אמרתי.

"מזל"ט שתוכנת להטיל פצצת אטום, את מתכוונת. אבל כן, אם הם מטיסים פצצת אטום הם יכולים להטיס באותה המידה כוחות צבאיים. מאסה אומרת שהיא ראתה כוחות אדמה ובגלל זה כולנו מוכרחים להתחבא." אמר גילי.

"זה מוזר, נגיד אולי מזל"ט היה יכול להסתנן לאוויר שלנו אבל מטוסים שמובילים כוחות צבאיים שלמים? איך זה שאף אחד לא ידע?" טובי שוב שאל את השאלה הנכונה לפני שהספקתי לחשוב עליה.

"אין לי מושג, אבל זאת עובדה. אני לא מציאה לך לצאת מכאן ולבדוק. כל הקטע שניצלנו זה שרשרת של ניסים, הם בנס לא ראו אותנו, ובנס הצלחנו להכנס לכאן כולנו עם כל הצידה שלנו." אמרה מאסה והמשיכה להתקדם, אנחנו בעקבותיה.

"ובנס אני... גיליתי את זה מראש." אמר גילי.

"איך גילית את זה מראש באמת? מי היה המקור שלך?" שאלתי.

"אני לא רוצה לדבר על זה. בואו לא נדבר על זה, בבקשה." הוא אמר.

"אבל ליני ממש סקרנית איזה יסוד זה, אני לא מבינה מה זה משנה כל כך." אמרה מאסה.

"בודאי שזה משנה, אורניום הוא היסוד שגורם את הנזק המינימלי כשהוא מתפרק. על נאגאסאקי נזרקה פצצת פלוטוניום שגרמה נזק גדול פי עשר, ומאז מן הסתם בכל רחבי העולם פותחו פצצות הרבה יותר חזקות והרסניות מפצצות פלוטוניום." הסביר גילי.

"אז איזה יסוד זה באמת?" שאלה מאסה.

"אמרתי לך, אני לא יודע ואני גם לא רוצה לדעת. אני מעדיף שלא לדבר על זה בכלל. הוצאתי את המידע הזה ברמאות ובדרך מפוקפקת מאוד שאני מתבייש בה, וזהו." הוא אמר.

"אתה לא צריך להתבייש, אתה הצלת את החיים שלנו וגם של כל הסטודנטים ששחר הספיק להעיר!" אמרה מאסה.

"וגם השכנים של ליני ששמעו אותי צועק. אם הם לא היו עצלנים מידי בשביל לקום מהממיטה ולהבין מה אני צועק בדיוק." אמר גילי.

"בדיוק, אז אל תצטער ושלא תעז להתבייש!" אמרה מאסה.

"כן, את צודקת." הוא אמר.

שוב עצרנו, הפעם זאת מאסה שקפאה במקומה ואנחנו עצרנו מיד אחריה.

"מה עכשיו?" שאלתי אבל מאסה היסתה אותי, נצמדה לאחד הקירות המטונפים של הביוב וסמנה לנו להסתתר מאחוריה.

כשעמדנו שם מבלי לזוז ומבלי להשמיע קול התחלנו לשמוע גם אנחנו קול שכשוך מים מתקרב, כאילו שקבוצה נוספת צועדת במים.

"אולי אלה עוד ניצולים! אנחנו צריכים-" לחש גילי, ומאסה שוב הסתה אותו.

ככל שהם התקרבו יותר ויותר כך שמענו שהם משוחחים ביניהם.

השפה נשמעה מוכרת, אבל היא לא היתה עברית

היא גם לא היתה מוכרת כמו אמהרית, שנשמעת לי כמו עברית חוץ מזה שאני לא מבינה אף מילה.

"זה סינים?" שאלתי בלי קול.

"ערבים." נהם גילי.

כמובן, הם מדברים בערבית, ידעתי! אם זאת היתה שפה מונגולית היא היתה צריכה להשמע לי כמו יפנית חוץ מזה שאני לא מבינה אף מילה, והם לא דיברו באף שפה מוכרת!

"הם קרובים, אם הם ימשיכו ללכת הם יראו אותנו." השפתיים של מאסה יצרו את המילים לכיווננו.

גילי החוויר ונראה שהוא עומד להתעלף, אך טובי וקאורו אחזו תמכו בו בכוח, כל אחד בצד אחר.

"יש לנו רק את יתרון ההפתעה." המשיכה מאסה.

"ואת החסרון שהייתי קרבי." יצרו השפתיים של גילי, אבל מאסה כבר לא ראתה, נראה שהמילים האחרונות נאמרו רק לי.

אני ידעתי שגילי היה קרבי, כולם ידעו את זה. אומרים שלפני שהוא הכיר אותי הוא היה טיפוס דכאוני משהו, כי הוא איבד שם הרבה חברים.

הוא אף פעם לא היה ציני מגעיל או מריר כלפי, למרות שתמיד הייתי אינפנטילית ומטומטמת.

כלומר, מטומטמת מבחינה התנהגותית, אבל השכל שלי תמיד היה מפותח מאוד ואם הייתי חיה במקום שניתן לכנות כציויליזציה, בטח הייתי ממציאה את הגלגל או משהו.

מאסה עמדה הכי קרובה לקבוצת הערבים שהתקרבו אלינו.

הקולות נשמעו צעירים, קיוויתי שמדובר בקטינים לא חמושים שנוכל להפחיד במקרה הטוב.

אבל אז נשמעו גם כמה קולות גבריים.

מאסה ירקה קללה לא מזוהה ויצאה מהמחבוא, עומדת מולה בפיסוק רגליים קל ומן הסתם מישירה להם את המבט הקשוח הזה שלה שכולנו הכרנו יותר מידי טוב.

"שו איסמאכ?" שאל אחד הקולות הבוגרים.

"מאסה צ'אן. נאני מו נו דה." היא נשענת על הקיר מטושטשת.

"לעזאזל, זה היה יותר מתאים לך לעשות דבר כזה! מה עובר עליה?" גילי יצא מהמחבוא גם הוא ושאל: "דו יו ספיק אינגליש?"

הייתי ממש סקרנית לדעת איך נראית החבורה הערבית שפגשנו אחרי שראיתי את הבעת הפנים הקפואה של גילי כשהוא חשף את עצמו, אבל רגע לפני שיצאתי מהמחבוא גם אני הקול הבוגר ששאל את מאסה משהו בערבית קודם אמר: "אנחנו יודעים גם עברית." כמעט שנשמתי לרווחה, אבל אז הוא הוסיף עוד כמה דברים בערבית.

מן הסתם הוא אמר להם לתפוס את שני היהודים ולקחת אותם איתו.

מאסה היתה חלשה ועייפה מכדי להאבק, וגם גילי לא היה במיטבו אבל הוא לפחות ניסה.

הקול הגברי ביקש משאר חברי הקבוצה לבדוק אם מסתתרים עוד יהודים מאחורי הקיר, טובי וקאורו כבר התחילו להתרחק משם, אבל עצרו כשראו שאני קפואה במקומי.

"מה את עושה, לין? בואי מהר!" לחש טובי.

אני לא הייתי מסוגלת להשאיר את החברים שלי מאחור.

סימנתי להם עם הראש שימשיכו ללכת, ואז יצאתי מהמחבוא.

"רק אני כאן, זה בסדר." אמרתי.

ואז שמעתי את הקול של טובי מאחורי: "וגם אני."

אולי הוא חשב שזה אמיץ מצידו, אבל זה היה טיפשי מאוד.

"וגם אני." נשמע קולו הצווחני מעט של קאורו שלא יכל להשאיר את אחיו התאום מאחור, כמובן.

טובי השפיל את ראשו וחרק בשיניו בכעס, למרות שזה היה טיפשי מצידו לחשוב שקאורו ינסה לברוח בלעדיו.

חוץ מזה שגם ככה קאורו היה טיפש מכדי לשרוד לבד, עם טובי אולי עוד היה לו סיכוי.

הערבים כפתו גם את שלושתנו וצרפו אותנו לצרור השבויים הקטן שבינתיים מנה חוץ ממאסה וגילי רק עוד שני בני נוער בסביבות גיל 14.

"טיפשה, למה לא ברחת עם הילדים?" סינן גילי.

"לא יכולתי להשאיר אתכם..." "זה לא שהיית יכולה להציל אותנו, אבל היית יכולה להציל את עצמך. ואותם." אמר גילי בחכמה. אני שתקתי, התביישתי בעצמי על הטפשות שלי ועם זאת ידעתי שהייתי מתביישת עוד יותר להשאיר את מאסה וגילי בידיהם.

"מה שיקרה לכם יקרה גם לי, אתם הצלתם אותי." אמרתי.

"אבל למה גם הילדים צריכים לסבול?" שאלה מאסה.

"אתם הצלתם גם אותנו." מלמל טובי.

"שקט שם!" צעק מישהו ובעט בנו.

השתתקנו.