אדם הגיע הביתה, ועכשיו הבית כבר היה מלא. אנשים שמעולם לא טרחו להגיד לו שלום היו שרועים על הספה הקרועה שסחב במו ידיו מהרחוב, צפו בתכנית ריאטלי כלשהי ועישנו באפאטיות מוחלטת.
"היי, שלום גם לכם." הוא מלמל ופנה למטבח.
כמובן, זה שהבית מלא לא אומר שגם המקרר מלא. אדם נאנח בצער וסגר את דלת המקרר, ואז פנה לחדרו.
הוא היה צריך לקנות איזה חבילת וופלים או משהו כשהוא היה מחוץ לבית. חבל.
אדם שוב בדק אימייל ואז עבר לאתר שהיה עד אתמול גם אתר הבית שלו.
מישהו דפק בדלת של החדר שלו. זה רע. אסור שהם ידעו שיש לו מחשב, במיוחד לא עם אינטרנט! אדם בעט את המחשב אל מתחת למיטה ומיהר להכניס את המסך והמקלדת לתוך ארגז המצעים. עכשיו ארגז המצעים לא נסגר בגלל המסך, אבל לא חשוב. הדלת כבר נפתחה.
"יו, אדם. אז אתה כאן. מה קורה?" שאלה אותו בחורה מעושנת שהוא לא זיהה.
"מי את?" הוא שאל.
"ככה, בקושי עברו יומיים וכבר לא זוכר? יופי, לא משנה." היא אמרה והלכה משם.
"רגע, מי את?"
"אמרתי לך, באתי אליך לפני יומיים והיום באתי למישהו אחר שגר כאן אז חשבתי לקפוץ להגיד שלום. ביי." היא אמרה וכשהתבוננה בו בשנית היא הוסיפה: "עומד לך, אגב." אה, אז היא כן שמה לב. אבל זה לא בגללה, זה בגלל האתר ההוא.
"לא יכול להיות שעשיתי מישהי מעושנת כל כך." החזיר לה אדם. "נכון, אני לא הייתי מעושנת אז. אבל מאז שאני כאן הפכתי למעשנת פאסיבית חמורה מאוד. האמת היא שזה שבאתי אליו היום התחיל איתי כבר כשיצאתי מהחדר שלך כשאתה עוד ישנת. הוא הציע לי סיגריה ואתה יודע, אני לא יכולה להגיד לא." היא אמרה.
"אז אני לא מאמין שעשיתי מישהי כזאת מטומטמת." אמר אדם וסגר את הדלת של החדר שלו בפרצוף של הבחורה המעושנת. איזו בחורה טיפשה. למה היא לא יכלה להיות יסמין או מישהו שווה אחרת? ולחשוב שבגללה הוא פירק את המחשב, ועוד באמצע משהו חשוב!
אדם פנה לחבר את המחשב מחדש אבל אז הדלת של החדר שלו שוב נפתחה.
עמדו שם המעושנת ועוד סיבה גדולה שגרמה לו להצטער מאוד על מה שהוא אמר לה וגם להבין למה היא לא יכלה להגיד לא.
לסיבה הגדולה קראו שמעון, הוא היה בחור ענק, אבל ממש ענק, עם הרבה שרירים ורק שלוש שערות על הקרקפת.
"היי, מה קורה, שמעון?" שאל אדם בתמימות והסתיר בגופו את המחשב.
"הכל טוב, אדם. תקשיב, פוצי שלי אומרת שהכרנו בזכותך בעצם, חוץ מזה שאתה גם שוכר חדר בדירה הזאת, אז טוב. החלטנו להזמין אותך לחתונה שלנו." אמר שמעון.
אדם בלע רוק. נכון, זה מחריד, זה מזעזע שאנשים מתחתנים אחרי שהם מכירים רק יומיים, אבל אם הוא יתחיל לצרוח בגלל זה הוא לא יודע אם שמעון יפרק לו את הצורה או המעשנת תעשן לו את הצורה או שהשכן מהצד השני של התקרה יגרום לה להתמוטט. אז הוא רק בלע רוק.
"הממ ממ מזל טוב!" הוא ניסה לחייך את החיוך הכי קורן שלו ויצא לו רק עווית עקום.
"כן, כן, תודה. תקשיב, גם אין לנו כל כך אורחים... אכפת לך להיות השושבין שלנו?" שאל שמעון.
"נממ מה, שושבין? וואו, איזה כבוד! אבל אתה - אתם - אתם בטוחים שאתם רוצים לתת דווקא לי להיות השושבין? כאילו, בטח יש לכם אחים או חברים טובים או משהו..."
"אז זהו, שאין. חוץ מזה שמה, בזכותך הכרנו בכלל! הכל בזכותך! אתה חשוב יותר מהרב!"
"יותר מהרב? לא, אל תגזימו!"
"נכון, אם לא הרב לא הייתי מכיר גם אותך, פשוט הייתי עדיין בכלא. מה את אומרת, פוצי, ניתן לרב להיות גם שושבין?" שמעון פנה למעושנת.
"רב שושבין? זה כל כך מצחיק, מוצי! לא, הרב לא יכול להיות השושבין! למה שאדם לא יהיה? שאדם יהיה! הכל בזכותו!" אמרה המעושנת.
"טוב, תודה..." אדם נבוך וחיכה שהשניים יצאו לו מהחדר והוא יוכל לחזור לענייניו, אבל הם החליטו משום מה להשאר שם עוד קצת ולהתמזמז.
אדם כיחכח בגרונו שלוש פעמיים עד שהשניים הבינו את הרמז ויצאו משם סופסוף. בפעם השלישית אדם חשש שהריאות שלו יעופו החוצה מרוב כיחכוחים.
"לא, אני לא מתכוון להגיע לחתונה של המטומטמים האלה בכלל!" הכריז אדם בלחש לאחר שנעל את הדלת אחרי הזוג המאושר.
"ואם אני לא מגיע לדבר הזה, אני מוכרח לצאת מהבית הזה עוד יותר בדחיפות! יותר מזה - אני מוכרח לעשות כמה ניתוחים פלסטיים כדי לסדר לעצמי פרצוף אחר, שהשמעון הזה לא יהרוג אותי!" אדם העביר את הסלולרי שלו מיד ליד ועיקם את האף אל מול אתר הפורנו. בכלל לא היה לו מצב רוח לזה עכשיו.
הוא קם והחל לפטרל בחדר, ואז החליט שאם עד החתונה זה לא יעבור הוא יחזור לגור עם אמא.
"לא, רק לא לחזור לגור עם אמא! האוכל שלה יותר גרוע מהגפילטע ההוא!" אדם הזדעזע בקול ומישהו למעלה הטיח משהו כבד ברצפה כמה פעמים, אדם לא ספר.
ואז, אדם השתגע עוד יותר, נשם עמוק והתקשר למספר שהוא שמר בזכרון של הסלולרי שלו היום, המספר שהיה שמור בזכרון תחת השם: "הסרסור".
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
