יום הזכרון זה היום הכי קשה בשנה למדינת ישראל לדעתי.

כל החיילים ילדים האלה שהם הדובדבן של המדינה הזאת, כמה שהם יכלו לחיות ולהקים את המשפחות שלהם במדינה שנלחמו עלייה..

לשבת בסלון ולראות בטלויזיה שמות רצים על המסך שביניהם דרגה וז"ל ורק השם רץ על המסך, התאריך לא משתנה עד שעוברים 18 חיילים ואז הגענו ליום אחרי - 6/5/48.. המדינה הזאת וכולנו כאן בזכות!

קשה לי לחשוב על זה כל כך.. ההורים שניהם קצינים, אח טייס ואח קרבי, ואני חושבת על הקיץ של 2006 ששניהם היו בלבנון ואמא לא נרדמת בלילה, והכתבה של איתי אנגל שנכנס ללבנון עפ הגדוד של טל אחי, ואחרי הכתבה משדרים שעוד חיילים נהרגו בשטח, איפה שטל שלי ושלנו נמצא.. לראות אותו חוזר מלבנון זה משהו ששום אחות קטנה לא תשכח..

ועכשיו אני שוכבת לי במיטה, חושבת שעוד בערך חודשיים אני גם יהיה כבר בצבא - וכמו אותם חיילים ילדים האלה גם אני בטוחה שזה רק צבא ולא יקרה לי כלום..

שוכבת לי פה ושומעת שירים בmtv לזכרו של אדם גורן, וחושבת שזה בדיוק הסגנון הזה שאני אוהבת..