מרילין מונרו שנאה את הגוף שלה. את הירכיים העבות שלה, את הזרועות השמנות, המידלדלות, את הכרס. את הלחיים העגולות שלה, את הסנטר הספק-כפול ספק משולש, את התחת הענק הזה, שלא נכנס לשום סקיני ג'ינס. מרילין מונרו לא הצליחה לקנות בגדים באף חנות. אולי ב"מתאים לי", לא בשום מקום אחר. ברנואר המוכרות היו מצחקקות מאחורי הגב שלה, בקסטרו היו פשוט מתעלמים ממנה. מרילין מונרו לא התקבלה לאף סרט, הצגה או פרסומת. בביה"ס למשחק של יורם לווינשטיין אמרו לה שהם כבר יתקשרו אליה. באודישן לפסטיגל פשוט שלחו אליה את המזכירה, שהסתכלה בה במבט אחד מלמעלה למטה ואמרה שהמיונים לפרסומת ל"רובנס" זה מחר. מרילין מונרו התקשרה לסוכנת שלה פעם בחצי שנה, לשאול אם יש קמפיין בשבילה, או לפחות איזה סרט סטודנטים. בסוף ליהקו את מרילין מונרו לסרט קצר של סם שפיגל, משהו על אישה עם בעיות משקל שמגלה כמה החיים נפלאים עם בן הזוג המכוער שלה, כי רק הוא ראה מתחת למצבורי השומן לב ענק ופועם.

למרילין יש חברה כוסית, מאלה שיכולות ללבוש ולאכול מה שהן רוצות. פעם בכמה זמן החברה הזו מתקשרת אליה ומזמינה אותה לבוא ליום שלם של שופינג ושיגועים. בסוף יוצא שמרילין מבלה את כל היום ליד תאי המדידה, מחכה לחברה שלה שתצא עם חצאית מיני או טייץ חדש, מסתכלת על הרגליים המקלוניות שלה, עם הרווח הקטן בין הירכיים, רווח שמרילין שכחה איך הוא נראה אי שם בתחילת גיל ההתבגרות, קצת אחרי שהתחילו לה החצ'קונים. מדי פעם החברה דוחפת למרילין איזו חולצת לייקרה ומכנסונים ליד ואומרת לה "נו, תמדדי כבר, מה זה שווה אם רק אני מוצאת בגדים?" ומרילין נדחקת לתוך התא הקטן, משתדלת שהווילון לא יזוז ומנסה לא להסתכל במראה כל זמן ההתפשטות, לא לראות את הקפלים של הבטן שיושבים לה מעל התחתונים הגדולים או את השקעים המגעילים האלו בבשר של התחת, שנראים כמו טביעות אצבעות בבצק. מרילין מצליחה איכשהוא לא לנשום, דוחסת את הבטן שלה לתוך המכנסונים, ומעליהם היא מותחת את חולצת הלייקרה. היא לא צריכה לצאת מהתא כדי לדעת שזה אבוד. המותניים פורצות מעל המכנסיים, הירכיים נדבקות אחת לשנייה ועושות רעשים מגעילים כאלה עם כל תזוזה, קפלים קטנים ודוחים מופיעים לה בין בית השחי לזרועות, איפה שהחזייה חותכת לה את הבשר. היא מתחילה לנסות להיחלץ מהבגדים אבל בדיוק אז החברה שלה פותחת בתנופה את הוילון של התא ואומרת "נו, תצאי כבר, אני מתה לראות איך זה נראה עלייך" ומרילין מוצאת את עצמה עומדת באמצע החנות, כשכל הלקוחות מסתכלים עליה והמוכרות עומדות רגע בהלם ואז ניגשות ומנסות לתקן לה את הבגדים על הגוף, אחת מושכת את הכתפייה, השנייה מקפלת את השרוולים- "זה מהמם עלייך, קניתי את זה לבת דודה שלי, היא בדיוק במידה שלך". היא ממלמלת משהו לא ברור והחברה שלה נדחפת ביניהן ונעמדת לידה בדיוק מול המראה הגדולה. מרילין מסתכלת במראה ורואה את החברה שלה, גבוהה, רזה מאוד, עם חזה מושלם שעומד בחזיית פוש-אפ, ואז רואה את עצמה- נמוכה, שמנה, עם שדיים ענקיים ושומניים שפורצים החוצה מחזייה במידה לא נכונה שאיזו מוכרת פרחה דחפה לה בכוח לפני שנתיים ולה לא היה נעים להגיד שהיא קטנה עליה ואולי צריך משהו אחר, אז היא קנתה אותה ודי.

מרילין שונאת את החברה שלה באותו רגע. את העמידה הזקופה, השחצנית הזאת שלה, את הטיימינג המרושע שלה. פתאום היא מבינה שהחברה הזו בכלל לא חברה שלה, אלא סתם בחורה גבוהה ויפה שצריכה מישהי מכוערת ושמנה שתעמוד לידה כל הזמן, קונטרה של צלוליטיס ושרירי מלחייה רופסים.

לאחר כמה זמן גילו את מרילין-היא התפרסמה! היא קנתה גיליון של פנאי פלוס,מרילין מקפלת את הגליון ועולה לדירה שלה. כבר חצי שעה מאז ארוחת הבוקר, והיא עוד לא הספיקה להקיא אפילו פעם אחת.

(קרדיט לאתר הזה: http://cafe.themarker.com/view.php?t=65928 ולנועה אסטרייכר הכותבת)

רונית

עריכה:

עבר טוב. הוא הסתכל בצורה מוזרה. מאוד. כנראה שיש עוד על מה לעבוד. לבינתיים בסדר, צפו לשינוי רציני בחופש.

עשיתי קעקוע של כוכבים ביד (מזויף) תודה לראש אחד חח.