בדיוק כשהתחלתי להתרגל לאתמול, הגיע היום.

היום החלטתי לשבת על המיטה,

להציף את החושך באור צהוב,
להשמיע מוזיקה שקטה עם מילים חזקות שעושות לי צמרמורת,

לשתות כוס נס עם שתיים סוכרזית, 
ולהרגע.
לכל הסיטואציה הזמינו את עצמם
המחברת הכתומה, והעט הסגול.

אז התחלתי לקשקש, לבלבל ולברבר על הדף כל מני שטויות ושטויים שהתערבלו לי במחשבות.
היד שלי כתבה את המילה 'Beautiful' .
וציירה ילדה יפה לצד ילד יפה,
ושני חיוכים אמיתיים של אושר.
מעל הציור של הילדה מצויירות האותיות ל י א ן .
ומעל הילד, מצוייר סימן שאלה אחד, לא קטן, לא גדול.
התחלתי שוב לשקוע בתוך האשליה שהכל מעולה,
שאני מרגישה ממש בסדר. באמת שהתחלתי להריח את האופטימיות,
אבל בסופו של דבר הסתבר שזו רק עוגת השוקולד של שבת שאבא מכין מדי שבוע.
סוג של אופטימיות, לא ?

'Beautiful', המילה הזו תמיד נראתה לי כל כך מושלמת.
מתגלגלת על הלשון בצורה נחמדה ומדגדגת.
הייתי רוצה להיות דוברת אנגלית רק בשביל הסיכוי
שאי פעם, בעתיק הרחוק, איזה אמריקאי חביב יאמר לי Beautiful במבטא האמריקאי המקסים שלו.
גם אם זה רק מתוך נימוס או נחמדות, או אולי הוא באמת יחשוב שאני כזו.
למרות שבעיניי זה לגמרי שונה ממה שמשתקף מבעד לזכוכית שמראה לי את עצמי מפעם לפעם.
כמה אירוני היה כשהתנגן לי ברקע השיר של ג'יימס בלאנט, 'You're Beautiful'
והמילים צרמו לי כמו ציפורניים על לוח.
אז, באמת שהדמעות זלגו מעצמן. אני אפילו לא יודעת למה.
קצת קשה לראות מה קורה מבעד לבועת הזכוכית שלי, כי הגיע החורף.
הוא משאיר טיפות על הזכוכית הקפואה, ונהיה מטושטש.
אז נתתי לעצמי לחיות בתוך חלום ולהבין שהכל בסדר,
והתעוררתי, מוקדם מדי.

על מי אני עובדת ?
האנשים שבאמת חשובים לי, מתרחקים. בכל תקופה שלושה צעדי תסכול גדולים אחורה,
ואחד קדימה, קטן. של תקווה.
וקשה לי להבחין, ולדעת. כי אין לי באמת אנשים שקרובים אלי מאוד ברמה הפיזית והנפשית,
יש לחוד ולחוד. וזה לא מספק.
אני צריכה לחזור לליאן שהייתה פעם, ליאן ששקלה 45 קילו, ליאן המתוקה והחייכנית שכולם אהבו.
התגעגעתי אליה, היא נעלמה לי.

אז אני לא ביוטיפול,
ועומד לצידי בחור בשם ' אף אחד ', הוא לא כל כך יפה כמו בציור.
יש לי חיוך על הפנים, אבל רוב הזמן הוא לא אמיתי.
אני מוקפת באנשים ומרגישה לבד,
כמה שזה נשמע קלישאתי זה הדבר הכי נכון שיצא לי להגיד בתקופה הזו.



הנחתי את המחברת הכתומה על השידה שליד המיטה,
סגרתי את העט הסגול, שתיתי את טיפות הנס האחרונות,
כיביתי את האור הצהוב, הפסקתי את המוזיקה השקטה ,
פיהוק אחרון, והתכרבלתי בשמיכה.
עצמתי עיניים, וספרתי ליאניות שמקפצות מעל גדר לבנה, ומחייכות.
כן בטח, אתן רוצות להגיד לי שאתן נהנות מזה ?
כ"כ קל לי לזייף חיוך.




לילה טוב.