ביום ראשון מצפה לי חידוש בחיים... לטובה?! אני באמת לא יודעת... זה אמור "להקל" עליי... פח... להקל... אולי בחוסר בזבוז זמן... אבל ישנו סיכוי שזה יכביד בשמקל.. ואני באמת לא מתכוונת להשמין יותר ממה שאני... אני במקרה לא במצב של "רזון קשה"...
יהיה פחות כאב.. פחות התעסקות במכשירים שונים... פחות האחריות... והכי חשוב- פחות פחד.. אומנם יש פחד של התחלה... אבל החשיפה של זה לאנשים תהיה שונה... פחות לחץ.. פחות בהלה... פחות חוסר נוחות.. אבל אני בספק אם יש יותר... כי אני לא יוכל לאכול יותר סוכר... או שזה לא יעזור למערכת החיסונית שלי לפעול יותר... פח... מה נפל עלי.... זה שינה לי את החיים! אני לא זוכרת את עצמי לפני.. כאילו 11 שנה עברו סתם... עברו כדי שאני יוכל להגיע לרגע ההוא.. כמה סבלתי לפני, אתם בכלל לא מבינים כמה... היה חשד.. אבל בגלל שלא נתנו לי לעשות בדיקת דם קטנה נעלצתי למשוך את זה עוד חצי שנה. אם לא יותר.
בדיעבד... מסתבר שתמיד הייתי ילדה מיוחדת.. שתמיד היו לי הפתעות.. בגיל 3 חודשים עלה לי החום ל41.. אדם מת בחום כזה! חשבו שאולי אני בן אדם עם חום גוף גבוה.. פסדר.. אחרי כמה חודשים הגעתי ל34.5.... ילדה בת 6-9 חודשים עם חום 34.5.. מעניין... ואז היה לי צל על הראה.. לא ידעו מה זה... חשבו שזה מחלה סופנית... לא. זה לא היה הסוף. גילו לי אסטמה.. נחמד.. ואז בגיל שלוש פתחתי את הסנטר... תפרו לי על חיי.. בלי הרדמה מקומית.. חיי.. לא בכיתי.. שמרתי בפנים... ילדה פאקינג בת שלוש..
אני לא ימשיך בקורות חיי.. אבל התכלס הוא... שגרמתי להורים שלי מספיק כאב.. שוב.. זה לא האישו.. אבל.. ניראה לי שזאת הדרך של אלוהים להצביע עלי.. להגיד "תראו אותה".. אולי אני טועה.. אבל.. במבט חיובי- הוא מאותת לכיוון שלי.. אומר שאני מיוחדת ...(פחח.. איזה ביטחון עצמי ירוד..) ואני לא צריכה להיכנס לרחמים עצמיים.. אני צריכה להיות גאה.. הצלחתי להתמודד.. ואני אולי מבין היחידים שהתמודדו ככה... קיבלתי את הסוכרת לפני 3 שנים עוד מעט.. ולפני שבוע זאת הייתה הפעם הראשונה שבכיתי בגלל זה...אולי מהשוק של מה ששינה את חיי... את האשיות ואת הנפש.. אבל בעיקר כי הזריקות נהיו בילתי נסבלות, והכאב שהיה ניסבל צורב את עורי בכל פעם שהמחט חורדת לגופי.. ומשאירה בו מזכרת קטנה
הפצע יעבור.. החומר שניכנס לגוף יפוג.. אבל הסוכרת לא תעבור.. ואני ימשיך לחיות את חיי... בדרך הכי טובה שאני יכולה... ויהיו לי חיים יפים, עם משפחה, עבודה והרבה רגעים יפים...
סליחה חבר'ה... אבל אני נאלצת לסגור את הבלוג...
אמא שלי יודעת עליו כבר הרבה זמן.. אני נותנת לה לקרוא כל מיני דברים... אבא שלי ידע שיש בלוג.. לא מהו....
היום הוא ביקש שאני יקריא לו... את הקטע הנ"ל הקראתי לו ב-23:35... לא ידעתי שהוא יגיב ככה... אולי זאת אחת הסיבות שאני לא מספרת לו הכל.. או שאני לא מסוגלת לבכות לידו.... כאילו האגו שלי מעבד יותר מידי נקודות איתו... והוא אבא שלי, ואם כל זה שאני אוהבת אותו.. והוא יקר לליבי- אני לא חושבת שאני צריכה לסגור את הבלוג.. לכן אני לא מוחקת אותו.. הוא ביקש.. הוא אמר שזה מזיק לי.. כי כולם יודעים עלי הכל.. אבל הוא לא מבין שבד"כ זה לא כזה אישי... בד"כ אלו סתם זיוני שכל.. ואם הייתי אופטימית והייתה לי תחושה טובה אחרי ששיחררתי הכל בפוסט... הוא גזל ממני את כל הכוחות.. כמו תמיד..
אוהבת אתכם הכי בעולם!!!
שיפיט
בבלוג זה
בכל הבלוגים
