פתאום הכל ברור לי

סליחה שלא עידכנתי שנים.. אני פשוט שונאת את המעבר שבין ארכיון וארכיון... זה נותן תוחשת ריקנות...

הרבה זמן לא הרגשתי ריקנות.. לא שיעמום.. רק לחץ

כשחושבים על זה.. עדיף שיעמום על פני לחץ... אם כל זה שאתה בטוח שהכי טוב זה תעסוקה (לא תעסוקה במסחר של עולם תחתון..) כשאתה נכנס לטראנס של עבודה ואתה לא נח (אני התחלתי לישון רק 6 שעות בלילה) אתה מגיע למצבים לא נעימים של בלבול מצבים וכדומה.. מה שיכול לגרום לנפילות (מנטאלית ופיזית... נפלתי השבוע לא מעט פעמים..)

יש אכזבות, צערים, דיכאונות, תסכולים.. ואין דרך לצאת מזה - כי ברגע שאתה בטוח שיצאת מטווח ירי מפספס אותך כדור בהפרש של סנטימטר... זה מצב משביז..

זה לא כאילו הכל שלילי.. יש גם דברים חיובים.. נצחונות, שמחות, רגעים בלתי נשכחים.. חיוכים מפוזרים לכל עבר.. אבל מה שבולט בעיקר זה האבלות...

אני הגעתי למסקנה פשוטה> אנו מצפים לכך שהחיים יהיו קלים.. ומלאים בשמחה וטובים מטבעם... שכל יהיה מונח לרגלינו ומוגש בכפית זהב... שכל העולם הוא צמר גפן וכשנופלים לא מרגישים כאב... הכל טוב ואופטימי.. אז יש לי חדשות בשבילכם אנשים:

ליפול זה כואב!!!!

בנוסף לכל המסקנות של "החיים" אני מסיקה מסקנות אחרות שקשורות בדבר שאני הכי אוהבת...

אני חושבת לפרוש מהשירה... מהלהקות וכל העניין הזה... אולי עדיף לי ללמוד רק פסנתר (כן, כן... אני מנגנת בפסנתר וזה שליטה!!!!!)

אחת הסיבות היא שזה לא מקדם אותי לשום מקום ורק מעייף אותי.. גוזל לי את כל הכוחות!

שוב- זה הדבר שאני הכי אוהבת.. ותמיד יהיה לי את השירה גם אם אני לא ארצה.. ועם כל הפרגון של החברים אני חושבת על פרישה  מוקדמת... מה דעתכם?!?!