"יש לי כסף שיספיק לכל ימי חיי, אלא אם אחליט לקנות משהו."

כתבתי סיפור לתחרות הכתיבה הרביעית.

אני מקווה שתאהבו אותו והוא יעניין אתכם.

קריאה מהנה.

קריאה בחתול

שעת בוקר מוקדמת. הוא יצא מן הבניין השקט. אותו בניין שבו הוא גר כבר קרוב ל-2 עשורים, כל חייו.

בן 19 היה בסוף השבוע האחרון.

כבר יום ראשון והוא יוצא לבוש במדיו שצבעם ירוק-זית לכיוון הרכבת (ולאחר מכן שלושת קווי האוטובוס שהוא יחליף בנוסף) שתיקח אותו חזרה לבסיס צה"ל בו הוא משרת.

השעה 5 ולפניו עוד כמה שעות של נסיעה, אולי יצליח לנמנם במקצת עד שיגיע ליעדו.

על החומה בצד הבניין ישן-מנמנם צ'יף החתול הזקן והחייל מעביר את ידו על גבו בליטוף נעים ומוכר.

" חתול מזליסט שכמותו. קשה לשרוד כ"כ הרבה שנים בתור חתול רחוב. למרות שהוא סתם עצלן ששוכב בשמש כמו כל החתולים והמזל האיר לו פנים." חשב החייל וצ'יף גרגר בהנאה למגע הליטוף.

"אבל הוא חתול טוב. בגלל זה אני דואג ומביא לו מדי פעם בשר ושאריות מזון." נזכר החייל.

הוא התעורר ממחשבותיו והמשיך בדרכו בעוד שצ'יף ממשיך להביט בו.

"'יצור' נחמד. מביא לי מזון מדי פעמים... נחמד מצידו. אחרי כל השנים בהם נברתי שעות על גבי שעות בפחי זבל ורצתי בין גלגלי מכוניות נוסעות בזמנים כשהמוות היה כה קרוב... עכשיו, אם יש אפשרויות נוספות, למה לא להתפנק? שיטפלו בי.

זה מגיע ליצורים גזעיים ונעלים כמו ביני מיני, אפילו כשאנו ברחוב."

החייל המשיך בדרכו וראה זוג עורבים מקרקרים על העץ שזזו במהירות כאילו הם רבים.

"בטח רבים על איזה פרוסת לחם" חשב החייל.

אבל האמת הייתה שהם נקבה וזכר שמנסה לעשות את מה שהוא רוצה קצת יותר בכוח.

החייל כבר הגיע לתחנת הרכבת.

נשאר לו רבע שעה עד שהרכבת תגיע ובינתיים הוא התיישב על ספסל ברציף, מזמזם לו שיר.

עבר מולו חתול שחור. הוא הכיר את האמונה הטפלה אבל לא האמין בה.

"הרי מה אשם החתול שהוא נולד שחור?!" חשב לעצמו.

"פסס" הוא קרא לחתול.

החתול נראה מהסס אך לבסוף התקרב. החייל ליטף אותו והוא גירגר.

"מעניין מה הוא עושה פה... תחנת רכבת לא נראה לי המקום האידיאלי לחתול רחוב".

"עוברים פה הרבה 'יצורים' כמוהו אבל לא הרבה נחמדים אליי, לא יודע למה. לפחות אפשר להשיג פה אוכל מ'יצורים' כמוהו שאוכלים פה לפני שהם עולים למפלצת הארוכה הזאת שמרעישה הרבה וזזה כל כך הרבה. איך הם לא פוחדים לעלות על זה?" נו, מחשבות של חתול.

"מעניין אם הרבה אנשים אשכרה מאמינים לאמונה הטפלה הזאת... מסכן החתול.

אה, יש לי חתיכת גבינה בכריך, אני יביא לו." נזכר החייל.

החייל מוציא מתרמילו כריך עטוף ומוציא ממנו את חתיכת הגבינה ונותן לחתול. החתול אוכל בהנאה.

"חבל עליו, הם נחמד אליי ואני לא יודע אם הם בכלל חוזרים מהדבר הזה, המפלצת המהירה על הפסים שהם נכנסים אליה..."

הרכבת הגיעה.

החייל אסף את חפציו והתקדם אל הרכבת. הוא מצא לו מקום, דבר שלא הכי פשוט למצוא ברכבת בימי ראשון, כשחיילים רבים נוסעים חזרה לבסיס.

דרך החלון הוא ראה את אותו החתול השחור מתהלך לו וממולו עבר איש שהחל לירוק למראה החתול.

החייל נאנח עמוקות והוסיף בזילזול "אמונות טפלות" תוך כדי שהוא נד בראשו לחוסר שביעות רצון.