"יש לי כסף שיספיק לכל ימי חיי, אלא אם אחליט לקנות משהו."

כתבתי סיפור לתחרות הכתיבה הרביעית.

אני מקווה שתאהבו אותו והוא יעניין אתכם.

קריאה מהנה.

קריאה בחתול

שעת בוקר מוקדמת. הוא יצא מן הבניין השקט. אותו בניין שבו הוא גר כבר קרוב ל-2 עשורים, כל חייו.

בן 19 היה בסוף השבוע האחרון.

כבר יום ראשון והוא יוצא לבוש במדיו שצבעם ירוק-זית לכיוון הרכבת (ולאחר מכן שלושת קווי האוטובוס שהוא יחליף בנוסף) שתיקח אותו חזרה לבסיס צה"ל בו הוא משרת.

השעה 5 ולפניו עוד כמה שעות של נסיעה, אולי יצליח לנמנם במקצת עד שיגיע ליעדו.

על החומה בצד הבניין ישן-מנמנם צ'יף החתול הזקן והחייל מעביר את ידו על גבו בליטוף נעים ומוכר.

" חתול מזליסט שכמותו. קשה לשרוד כ"כ הרבה שנים בתור חתול רחוב. למרות שהוא סתם עצלן ששוכב בשמש כמו כל החתולים והמזל האיר לו פנים." חשב החייל וצ'יף גרגר בהנאה למגע הליטוף.

"אבל הוא חתול טוב. בגלל זה אני דואג ומביא לו מדי פעם בשר ושאריות מזון." נזכר החייל.

הוא התעורר ממחשבותיו והמשיך בדרכו בעוד שצ'יף ממשיך להביט בו.

"'יצור' נחמד. מביא לי מזון מדי פעמים... נחמד מצידו. אחרי כל השנים בהם נברתי שעות על גבי שעות בפחי זבל ורצתי בין גלגלי מכוניות נוסעות בזמנים כשהמוות היה כה קרוב... עכשיו, אם יש אפשרויות נוספות, למה לא להתפנק? שיטפלו בי.

זה מגיע ליצורים גזעיים ונעלים כמו ביני מיני, אפילו כשאנו ברחוב."

החייל המשיך בדרכו וראה זוג עורבים מקרקרים על העץ שזזו במהירות כאילו הם רבים.

"בטח רבים על איזה פרוסת לחם" חשב החייל.

אבל האמת הייתה שהם נקבה וזכר שמנסה לעשות את מה שהוא רוצה קצת יותר בכוח.

החייל כבר הגיע לתחנת הרכבת.

נשאר לו רבע שעה עד שהרכבת תגיע ובינתיים הוא התיישב על ספסל ברציף, מזמזם לו שיר.

עבר מולו חתול שחור. הוא הכיר את האמונה הטפלה אבל לא האמין בה.

"הרי מה אשם החתול שהוא נולד שחור?!" חשב לעצמו.

"פסס" הוא קרא לחתול.

החתול נראה מהסס אך לבסוף התקרב. החייל ליטף אותו והוא גירגר.

"מעניין מה הוא עושה פה... תחנת רכבת לא נראה לי המקום האידיאלי לחתול רחוב".

"עוברים פה הרבה 'יצורים' כמוהו אבל לא הרבה נחמדים אליי, לא יודע למה. לפחות אפשר להשיג פה אוכל מ'יצורים' כמוהו שאוכלים פה לפני שהם עולים למפלצת הארוכה הזאת שמרעישה הרבה וזזה כל כך הרבה. איך הם לא פוחדים לעלות על זה?" נו, מחשבות של חתול.

"מעניין אם הרבה אנשים אשכרה מאמינים לאמונה הטפלה הזאת... מסכן החתול.

אה, יש לי חתיכת גבינה בכריך, אני יביא לו." נזכר החייל.

החייל מוציא מתרמילו כריך עטוף ומוציא ממנו את חתיכת הגבינה ונותן לחתול. החתול אוכל בהנאה.

"חבל עליו, הם נחמד אליי ואני לא יודע אם הם בכלל חוזרים מהדבר הזה, המפלצת המהירה על הפסים שהם נכנסים אליה..."

הרכבת הגיעה.

החייל אסף את חפציו והתקדם אל הרכבת. הוא מצא לו מקום, דבר שלא הכי פשוט למצוא ברכבת בימי ראשון, כשחיילים רבים נוסעים חזרה לבסיס.

דרך החלון הוא ראה את אותו החתול השחור מתהלך לו וממולו עבר איש שהחל לירוק למראה החתול.

החייל נאנח עמוקות והוסיף בזילזול "אמונות טפלות" תוך כדי שהוא נד בראשו לחוסר שביעות רצון.

הבלוג הזה משתתף בתחרות "כוח עליון" בבלוג תחרות הכתיבה.

סיפור שכתבתי לתחרות בנושא כוח עליון.

ניסיתי להעביר סוג של מסר, שאני לא בטוחה אם הוא מובן בכלל.

אשמח אם תקראו ותגיבו.

זכרונות משתטים

הוא עומד בשקט, בחוץ, לבד, ברחוב הכפר עכשיו אמצע הלילה.

שקט בחוץ והוא מצליח להקשיב לקולות הבוקעים מתוך הרדיו שבבית בצד הכפר, קרוב ליער.

התחנה היא התחנה האהובה עליו.

סוף סוף הזדמנות לשמוע קצת מוזיקה ישראלית שהוא אוהב.

פעם, היה יכול לשמוע בלי סוף...

"שלום לכל מאזינינו... חזרנו מהפסקת הפרסומות... כעת בשידור: 'לבקשת הקהל'... לבקשת שרית מהצפון השיר "להשתטות לפעמים" הקריין אומר בקול רגוע שבוקע מן הרדיו.

הזכרונות הציפו אותו.

אפילו השם שלה דומה, שרית.

חצי מהשם זהה לשלה.

חצי שם, והוא מרגיש כאילו יש לו חצי נשמה.

השם שלה, שרה, חקוק טוב מאוד בנשמתו. וכל נשימה נוספת שלו אינה משכיחה דבר מאותו לילה.

"בואי לרכב איתי על גב הקשת בענן, זה דבר אשר רציתי לעשות מזמן.. אך אם לא נצליח את עצמנו שם לשים, לפחות נרכב על גב סוסים. בואי ונקנה אופנוע ואיתו נדהר. נחרוש את הדרכים בעמק ובהר, אך אם לא יספיק לכך כספנו השנה.. אז נקנה מאתיים גרם גבינה.

כי לא חשוב לאן נלך, ולא חשוב מה נעשה. העיקר שנעשה זאת רק ביחד זו עם זה.. לא חשוב לאן נלך, ולא חשוב מה נעשה, רק שנהיה ביחד זו עם זה.. אני פשוט אוהב אותך, פשוט מאוד אוהב אותך. חושב עלייך בלילות ובימים. אני פשוט אוהב אותך, פשוט מאוד אוהב אותך, ולא איכפת לי להשתטות קצת לפעמים."

השיר ממשיך להתנגן.

הוא מכיר אותו כבר כמה שנים. אחד השירים האהובים עליו.

כמה אירוני, המשמעות של השיר כלפיו אז כבר לא מה שהיא היום.

גם היא אהבה את השיר הזה, היא.

אבל רק אחרי שהוא שר לה את זה. אז, כשהם היו ביחד.

הם היו חברים חצי שנה. בני 15, צעירים ואוהבים.

עד שההוא הגיע. ניסה לקחת לו אותה, סיכסך ביניהם. הם רבו, ונפרדו. בגללו.

הוא רצה להסביר לה את האמת. אבל רצה לתת לרוחות שבוע להירגע.

אבל בשבוע הזה כבר קרה משהו אחר...

צירוף מקרים של דברים רעים באותו שבוע. בלי השוואה בין האסונות. הרי לא ניתן בשום אופן להוריד בערכו של אסון זה שהפך את חייו לבלי היכר.

הוא זוכר את זה טוב מאוד.

הוא פתח את הטלוויזיה. כל הערוצים עצרו את שידורם הרגיל והתחילו לשדר משדה הפיגוע שהתרחש שעה קלה קודם. אז, בתקופה שזה היה עניין כמעט יום יומי.

הוריו לא היו בבית, אבל הוא לא דאג. לא העלה על מחשבותיו שאירוע שכזה יכול לקרות במשפחתם.

הוא טעה.

והאובדן שבר אותו.

אפילו מהפרידה שכח.

גם היא אהבה את השיר הזה,  דודה שלו, אחות אימו.

הוא עבר אליה אחרי שהוריו מתו.

והיא. היא אימצה אותו. לה ולבעלה לא היו ילדים אבל היא לבדה הייתה לו לאם ואב גם יחד והוא היה לה לבן כאילו באמת יצא מרחמה.

היא לא החסירה ממנו דבר, ובילתה איתו כאילו הייתה בת גילו.

וכמה שיותר, כאילו ידעה שהאסונות על ביתם עדיין לא הסתיימו.

הם הכירו שלושה ביצועים לשיר הזה. אפילו חידשו אותו פעמיים ב- 'כוכב נולד' פעם הראל סקעת ופעם שלומי בראל.

את הביצוע של שלומי בראל הם עוד הספיקו לראות ביחד, לפני כמעט שנה.

לאחר מכן הגיע האסון הנוסף, השריפה.

הנר התהפך, הצית את הוילון וכשמישהו שם לב כבר היה מאוחר.

הם נלכדו בבית בין הלהבות.

לא היה להם סיכוי.

בעצם, רק לו היה.

הוא עצם עיניים חזק ודמיין שהוא בורח הרחק משם, דמיין שהוא מגיע למקום אחר. לשם שינוי כפרי יותר, לא כמו בעיר, מקום מגוריו בכל שנות חייו.

פתאם הוא כבר לא הרגיש את הלהבות על פניו, היה מאוד שקט סביבו. הוא פתח את עיניו בזהירות וגילה שהוא במקום אחר, במקום שהוא דמיין.

כאב לו הראש והוא נפל לשינה עמוקה, שם במקום מבודד בצד כפר.

הוא חלם.

הוא ראה ונזכר בכל הפעמים שמקרה כזה כבר קרה לו בעבר.

הוא התעורר שטוף זיעה.

זהו זה!

ככה הוא ניצל כל פעם מחדש.

והפעם, הוא יכל להציל גם אותה!

אבל... הוא לא עשה את זה.

אפשר להגיד שהוא לא היה מוכן לזה, שהוא היה תחת לחץ, שהוא לא ממש היה מודע לכוח הזה אבל אי אפשר להגיד שאין לו כוח על ושהוא לא יכל לעשות איתו משהו לטובת מישהו אחר. ועוד כשמדובר במישהו כל כך חשוב עבורו, הבנאדם הכי קרוב אליו אפילו. מישהו שהיה עושה את זה בשבילו אם המצב היה הפוך.

הוא כבר לא רוצה להכיר בני אדם.

פוחד להיקשר אליהם ואז לאבד אותם שוב.

גם אם הוא היה רוצה לא היה יכול.

הרי בטח חושבים שגופתו נשרפה בלהבות ולכן אין ממנה כל זכר במקום השריפה, אחרת אין סיבה אנושית הגיונית להעלמותו.

אבל לו יש כוח על, אז זה כן הגיוני.

ואם יחזור, יצטרך להסביר ויגלו את הכוח שלו.

הוא לא רוצה.

אז הוא יישאר כאן, לבד.

בין הכפר ליער.

השיר ממשיך להתנגן מאותו רדיו באותו הבית.

הוא כולו אוזן, אבל מחשבות ושאלות רבות מתרוצצות במוחו.

לא רק על המקרה, אלא גם על השאלה האם מישהו שהיה שומע את סיפורו היה מגלה כלפיו רחמים? או שמה שמחשיב אותו לאדם רע? או שבכלל קיום הכוח הלא אנושי הזה בו עושה אותו  ללא אנושי?

יד מונחת על כתפו.

כנראה שהוא עדיין לא לבד.

וזה, כבר סיפור אחר.