כל כך רוצה להיות רחוק מכל זה, רחוק מלב ההמולה, מהרעש. רוצה להיות נקודה לא נראת על קיר דמיוני ולהישאר שם עד שאתנדף.
הבדידות הזאת, לעזאזל כמה שהיא הורגת, עוברת תא תא ומכלה בו הכל.
מותירה בי רק ריקנות והיא צורמת ומהדהדת שוב ושוב בתוכי להזכיר לי, שלא אשכח ולו לרגע כמה כישלון..
השנאה העצמית משתקת אותי, לא מעיזה לזוז ולו לרגע לכל מקום - לשום מקום לבדי.
מגמגמת, מהוססת, מפוחדת כך נותרתי בתוך ההמון הרצחני שדיי במבט אחד מצידו בכדי לגרום לי להעלם, דיי בדיבור בפנייה מצידו בכדיי לגרום לי להשתתק, די בנגיעה כדיי לשבור בי עוד חלק.
רוצה לברוח מכאן, רוצה לצרוח בשתיקה רועמת על העולם הזה שסיכסך ביני לבין עצמי עד כדיי שנאה, רוצה לקפוץ אל מותי-חיי
אולי זה הרגע בו הכל עלה על גדותיו, הרגע בו העונש שהיתלתי על עצמי גורם לי לשלם מחיר כבד מידיי, אולי למרות הכל ואחריי הכל הגיע הרגע לחזור ולכתוב כאן.
בצער, בתבוסה ועצב עמוק אני חוזרת בתקווה שימים טובים יותר בו יבואו ...
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
.Bleach