Comfortably Numb

אני בתוך חדר אטום, הקירות מצירים עליי ואני נדחקת לפינה בחוסר אונים מוחלט, המים מתחילים להשתחל פנימה משום מקום, מכל מקום. אני נחנקת, האוויר שבזמן האחרון הפך למזון העיקרי שלי, אוזל אף הוא. איך אני יוצאת מפה?! העייפות משתלטת עליי, מביטה על עצמי בראי ומבינה כי הדרך עוד רק החלה, המסע אפילו לא בראשיתו, אך אני נגמרת, לאט לאט הכל אוזל בי, והגוף לא חדל מלבגוד, והמח משדר על תדר משלו שאיש לא מעוניין לשמוע. הכל צורח על קריסת מערכות, ואני ממאנת מלקבל זאת. לא מוכנה להיכנע למציאות, שונאת את עצמי על ייצר הבכיינות המתפתח, אוף אני בלתי נסבלת! כל היום מריצה טבלאות מלאות במיספרים רייקנים כאילו הן נחשבות, כשבעצם מה שהכי חשוב זה לא להישבר, להישאר על המסלול גם אם קשה, גם אם התוצאות מועטות או לא נראות כלל.

לעזאזל כמה אני מפחדת מהעצירה התהומית הזאת. כל יום שעובר מפחיד אותי יותר, אני במרוץ על חיי, והשעון הוא שעון חול שקובר אותי תחתיו, עם כל רגע שעובר נעלמת בי עוד קצת מהמוטיבציה ואת מקומה תופסים רגשי הלוזריות או יותר גרוע ההשלמה עם המצב, והשנאה העצמית תגדל והכמיהה לדבר הזה שבלעדו אני לא קיימת תגבר ועם כל התעצמות כזאת אמות עוד קצת בתוכי ואפוג לי לאיטי בים השחור של חיי עד שהעלם.