הכול כבר היה מוכן. המילים הדרושות לשאת את הנאום שובר הלבבות, שכל בן זוג חושש מלשמוע. המכתב, שכל אלף ואחת הפרודות שנאו לקבל מאהוביהן שמצאו לנכון להיפרד במובן המילולי. הוא הכין את המכתב מספר ימים לפני הפגישה שהייתה נתונה בספק רב, ותהה אם על עלמת החן לקבלו, או לשתוק. מי יחווה חוות דעתו על מצבי, תהה הוא. כה לבד היה כי הרגיש כי גם הסובבים אותו אינם קיימים.
זה החל עוד כשבועיים לפני שעזר את האומץ, להוציא את העת ולכתוב את אשר על ליבו אל עלמת החן שהייתה כמובן, הדובדבן שבקצפת עבורו. עליה חשב לפני שפקח את עיניו השקם בבוקר, וכשסגרו עליו עיניו לפני שנפל לשינה עמוקה בשעות הלילה המאוחרות אחרי עבודה מרובה, שלפעמים נראתה כבלתי נגמרת. אך המחשבה על הפרידה טרדה את רוחו ונפשו, כשהיא מונעת ממנו לחשוב בהגיון על מצבו. אהבתה כלפיו הייתה מובנת מאליו. הוא ידע שהוא אהוב ליבה, ואף לא הכחיש זאת. אך המחשבה על הפרידה טרדה אותו כשקם בבוקר לעוד יום סגרירי וקר, ושנרדם לאותו קור מקפיא עצמות באותו הערב.
מעין יבוא עזרי היה צועק מבלי קול שישמעהו. מעין יבוא עזרי.
הם נפגשו, אך הפרידה הרגישה אמיתית וחורצת לבבות.
הקור לא עניין אותו כלל וכלל, כל שהיה יכול לעשות הוא להביט בה ולהתגאות, שהמלאך שניצב לו שם בצד החנות הינו שלו, אהבתו ומשוש ליבו.
היא נשקה לו לשלום ודרשה בשלומו בהעדרו אל מחוץ לגבולות ארץ השמש. הוא נשק לה לשלום ודרש שתזכור שאותה הוא אוהב, שהיא זו שליבו חושק, שהיא היחידה בשבילו. היא חיכה חיוך תמים מקסים ואוהב, והלכה לה לדרכה.
הוא קרע את המכתב לגזרים, הצטער על הרגע שבו החליט לכתובו, ועל הרגע שבו עמד וקרא אותו בקול רם לעצמו. הסתכל על קרעי הנייר שהיו פזורים על הרצפה, וכל שהיה יכול לעשות הוא לצחוק. הכול כבר היה מוכן.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
