ואז הגיעה טוּלִיק

לא יכולתי לנשום. הייתי מבוהלת יותר מכולן יחד. החוורתי.

התעלמתי מהצעקות והשאלות ופשוט רצתי משם, לחפש את אלי.

"אלי! אלי!" הצלחתי לצעוק בין הדמעות. "אלי! איפה אתה?"

לא הצלחתי לראות טוב, הדמעות טשטשו הכל. ניגבתי אותן במהירות והמשכתי לחפש.

היה שם נורא חם. אינני יודעת אם זה היה בגלל מזג האויר האופייני לישראל או שמא בגלל הפיצוץ. החום הכבד הקשה גם הוא על החיפוש. רצתי בין האנשים, קוראת בשמו של אליאב ומוחה דמעות תוך כדי.

מישהו תפס אותי. היה זה איש מבוגר, אולי שוטר. "ילדה, אסור לך להיות פה. אני מבקש ממך ללכת"

"אני לא הולכת לשום מקום" מחיתי "עזוב אותי!"

בקושי רב הצלחתי להשתחרר מאחיזת ידיו החזקה.

בין ההריסות וההמולה הרבה הצלחתי, סוף סוף, לאתר את פניו של אלי.

רצתי אליו. הוא היה שכוב על הרצפה ועיניו עצומות. "אלי!"

הנחתי עליו את ידיי. הרגשתי את פעימות ליבו הקצובות. זה הרגיע אותי במקצת, לפחות הוא חי.

"אלי, קום, בבקשה" טיפות קטנות זלגו מעיניי ונחתו על חולצתו הקרועה. "אלי."

אחרי כמה זמן, לא יודעת כמה, הרגשתי זוג ידיים מונחות על כתפיי, וקול רך ועדין אמר "קומי חמודה, נלך הביתה".

"אבל אמא, אני לא יכולה להשאיר אותו כאן, לא ככה!"

"אני יודעת חמודה, ייקחו אותו לבית חולים ויהיה בסדר, אני מבטיחה לך!"

"אמא נו באמת, אני כבר לא ילדה קטנה, 'אני מבטיחה לך' כבר לא עובד עליי. אני נשארת כאן!"

"שי, אני יודעת שקשה לך, אבל את לא יכולה להישאר"

"אמא, אני יודעת שקשה לך להבין,  אבל אני כבר לא ילדה קטנה ואני יכולה לדאוג לעצמי" לא אהבתי את העובדה שאני מתחצפת, אבל לא הייתה לי ברירה, היא פשוט לא הבינה!

אמא לא כעסה, יכול להיות שהיא כן הצליחה להבין, אפילו במעט את הכאב שהרגשתי.

היה לי מוזר לדאוג לו כל כך, הרי אנחנו מכירים מעט מאוד זמן, ובכל זאת הרגשתי מאוד קרובה אליו.

לאבד אותו בשבילי זה כמו לאבד חבר טוב, זה כמו לאבד אח. איכשהו הרגשתי שבכל פעם שאצטרך, הוא יהיה שם בשבילי, יתמוך בי וידע לעודד.

לא יכולתי להשאיר אותו שם, שרוע על הרצפה, לבד. חולצתו ומכנסיו היו קרועים, ידיו ורגליו נפצעו עד זוב דם ופניו החמות פתאום נראו כל כך קרות וחוורות.

מישהו התיישב על ידי. סובבתי את ראשי כדי לדעת מי זה. טל הניחה את ידה הקטנה על ידי, ליטפה בעדינות ואז חבקה את כתפי.

חיבקתי אותה והרשיתי לעצמי לבכות. פעם אחת, יחידה, אני בכיתי בין זרועותיה ולא היא בשלי. הרגיש טוב לדעת שיש עוד מישהו שבאמת אכפת לו ממני. ידעתי שהיא דאגה לי יותר מאשר לאלי, הרי היא לא מכירה אותו בכלל.

נרגעתי קצת. ואז נזכרתי- אני פה, מחובקת על טל וכל השכונה בחוץ. מה אם יגלו עליה?

"בואי טל, נלך הביתה"

קמנו באיטיות. הסתכלתי על אלי לעוד כמה שניות, ואז השארנו אותו שם, נתון לחסדיו של מגן דוד אדום.

יצא ממש ממש קצר, אני יודעת.

פרק הבא אני אשתדל לעשות הרבה הרבה יותר ארוך.

אני די לחוצה בזמן אבל אחרי הנטישה הענקית הרגשתי רע לא לעדכן שוב, אז זה מה שיצא.