הפרק הראשון.

חשוב לי להבהיר,

הסיפור בהשארת "כמעט מלאכים" ו"פלוריסיינטה", אבל שונה.

ממ,

אם לא תקראו את הפרק הזה, לא תבינו כלום.

אז, מי שוקרא קצת יותר מאוחר. תקראו אותו,

זה סיפור שכל פרק משמעותי בו.

ממ, תהנו (:

לפני 14 שנים...

"חמודה, אני הולכת לעבודה, תשמרי על אמילי.." אמי אמרה.

"טוב.." עניתי לה.

ראיתי טלוויזיה, ואמילי הייתה לידי בעגלה.

"נומי נומי ילדתי.." שרתי לה שירי ערס,

היא המשיכה לבכות.

"אווווח, אי אפשר להרגיע את הקרצייה הזאת!" אמרתי.

"סתם, אני אוהבת אותך." נישקתי אותה בלחי.

שיחקתי איתה,

כל מיני משחקים,

עד שהיא נרדמה.

ככה הייתי משחקת איתה, כל יום, עד שאמי חזרה מהעבודה.

"מהר, סיילו, קחי את אמילי ותתחבאו בארון!" אמי צעקה.

"מה? אבל מה קרה..?" שאלתי בלחץ.

"אין זמן להסברים, פשוט לכי.." אמי דחפה אותי ואת אמילי לארון,

היינו שקטות. ובקושי בלעתי רוק.

"איפה הם?" שמעתי מהארון.

"אמרתי לך, הם לא פה! אין פה ילדים!" אמי אמרה.

"אמרו לי שהם פה, הם בפירוש, לא סתם ילדים." הוא אמר.

"אל תשחקי איתי משחקים, זה ייגמר רע מאוד. אני רק צריך את הגדולה יותר." הוא אמר.

"אין פה אף אחד." אמי אמרה.

אמילי התחילה להיות בלחץ ובכתה.

"שקט!" שמתי את ידי על פיה של אמילי.

"שמעתי את זה!" הוא אמר.

"נוו... איפה הם?" הוא המשיך.

הוא ערך חיפוש בכל הבית,

ובסוף בארון.

הוא פתח את הארון, ולא היה בו כלום. לא אמילי, לא אני, כלום.

"טוב, הפעם ניצלת, פעם הבאה...." הוא אמר, והלך.

לאחר שהוא ואנשיו הלכו רחוק, אמי אמרה באנחה "פוי...", לקחה את המפתח של החדר הסודי,

והוציאה אותנו משם.

היא חיבקה אותנו חזק חזק.

שמענו צעדים מתקרבים.

"ידעתי!" הוא פרץ ואמר.

"את חושבת שאני לא יודע על המעברים הסודיים?" הוא שאל.

"תני לי את הילדה." הוא אמר.

"אמא לא!" צעקתי ובכיתי.

היא לא יכלה,

איימו להרוג את אמילי,

היא הושיטה אותי.

"קח..." היא הושיטה בעיניים עצומות, היא לא יכלה לשאת את זה שהיא מוסרת אותי.

"אמא לא!!!!!!!!!!1" צעקתי ובכיתי,

זהו, הפרידו אותי מאמי ומאחותי.

ביי. 3>

-

אם אהבתם את הסיפור.

מוזמנים לכתוב לי "באלי להיות קרוא\ת קבוע\ה" משו כזה(: