נעים להכיר ^^
שם:
מיכל
בצפר:
הכפר הירוק
תחביבים:
-לפתוח בלוגים חדשים מידיי שבוע וכל פעם לקוות שהפעם זה יהיה האחד שיחזיק מעמד XD
-לצייר
-לרקוד
-לטחון על המחשב
-להתנהג באי שפיות
-לאכול פיצה וטוסטים
-להתנחל בקניון פ"ת עם חברות
באלי להתחיל את הבלוג עם סיפור שכתבתי לתחרות סיפורים:
מי שרגיש לחפירות שידלג בבקשה על הקטע הבא =]
המלחמה:
בחיים לא הכול שחור או לבן, לכן מצאנו שפה משותפת, אני והיא.
כולם מסביבנו התנגדו לקשר שהחל בינינו. אני שחור והיא לבנה. ועל אף שהייתה זו רק שיחה תמימה, עתידנו היה תלוי באותה מלחמה.
"נראה לך שמישהו אי פעם יגיע כל כך רחוק?"
היא הסתכלה עליי וצחקה "ברור שלא!"
"ומה אם מישהו כן יצליח להתקדם כל כך?" המשכתי להקשות.
"אתה מדבר על מישהו מסוים?" היא שאלה אותי באותו רגע ,יכולתי להרגיש שהיא מחייכת.
"אולי...תנחשי. שלוש ניחושים" אמרתי בחיוך מרוצה.
"אני?"
באכזבה קלה שניחשה כל כך מהר, פלטתי במרירות "כן..."
"נו באמת! אני בחיים לא אגיע לשם" אמרה בחוסר ביטחון.
"ברור שכן" עודדתי אותה.
הסתכלתי עלייה במבט הכי רציני שלי, על עורה החיוור ועל עיניה היפות והיוקדות, וידעתי שהיא כן תגיע לשם, למקום המיוחל. ואני אשאר מאחור.
"תגידי, את רואה מפה את המלך?" ניסיתי להעביר נושא.
היא מתחה את צווארה, והביטה ימינה.
"כן"
"איזה?"
"את שלנו"
אני עוד לא ראיתי את המלך שלהם. רק מזווית הראייה שלה היה אפשרי לראות "נו... ואיך הוא?"
"מרשים, גבוה, מדהים... אפשר להבחין זאת בבירור, הוו... הלוואי שהייתי יכולה מתישהו לפחות לדבר איתו."
"כבר יצא לך להשתתף פעם אחת במלחמה נכון?"
"נכון.." היא אמרה בנוסטלגיה, עיניה הצטעפו וכמעט הבחנתי בדמעה מנסה לחמוק מזווית עינה כאשר לפתע המשטח עליו היינו החל לרעוד.
"אל תדאג" היא צעקה אלי, "בעוד כמה רגעים יסתדרו כולם במקומם".
הרצפה נטתה באלכסון מעיפה את כולנו אחד על השני בערבוביה, זעקות עזרה ובהלה נשמעו מכיוון החיילים החדשים. הישנים היו מורגלים במהלך העניינים, והתאוששו מהר.
היא ניסתה להתקרב אליי פעם אחרונה ולחשה על אוזני "זה מתחיל, המלחמה החדשה" את סוף המשפט היא אמרה כל כך בשקט שלא הייתי בטוח ששמעתי טוב.
הרחיקו אותה ממני במהירות ופילגו אותנו לשתי קבוצות.
הייתי אמור להיות שמח, כעת אוכל להשתתף במלחמה אמיתית, אבל הרעיון לא להיות איתה, נתן לי הרגשת מחנק.
סידרו אותנו בשתי שורות, חיילים פשוטים מלפנים, מגנים על אנשי הצבא החשובים. ועליו – המלך.
סוף סוף ראיתי את המלך מקרוב.
הוא עמד הרחק מאחורי אך לא ניתנה לי אפשרות להביט בו.
ואז ראיתי אותה, אי שם בצד ההוא. בצד האויב.
ליבי התכווץ.
עוד לא הספקתי לומר לה את החשוב מכל.
את אהבתי אליה.
היא ראתה אותי וחייכה אליי, שפתיה נעות, קולה נבלע בתוך הרעש הרב, ומתוך מה שאמרה הבנתי רק את המילה "..מלחמה..."
וזה התחיל.
תחילה השתלטה עליי הבהלה מפניי המלחמה, אך ברגע שכוחותינו פרצו להתקפה, הפחד נעלם.
כל הזמן הסתכלתי עלייה.
אך פחדתי ליצור קשר פן ישימו לב שאני מדבר עם האויב.
הצבא שלה החל להתקדם ולצבור תאוצה לכיוון מלכנו. היא הייתה הכי מקדימה. בולטת בנחישות שלה. היא עברה אותי במהירות בלי לומר מילה. לעבר אותה מטרה. המלך הותקף מכל הכיוונים. ואני עמדתי בצד ללא דרך לעזור.
היא הייתה בלתי ניתנת לעצירה.
חבריי לפלוגה כבר היו ממזמן בצד שלה, ורק אני נשארתי מאחור, לשמור עליו. אני נעמדתי בנאמנות ליד מלכי הרם, שכה עניין אותי בהתחלה, וכעת הוא היה זקוק לי, לעזרתי.
אויבים במספר הולך וגדל הקיפו אותנו.
היא באה.
רק אני הפרדתי בין הניצחון להפסד.
ליבי נשבר בפנים.
כעת ידעתי שהכול אבוד.
שאין תקווה.
"תזכרי את הידידות שלנו" אמרתי בקול שקט ועצוב, הרמתי את מבטי אליה.
היא הסתכלה עליי והבחנתי בניצוץ צער בעיניה, אבל היא לא תשקול אפילו לחוס על חיי.
אם תחוס על חיי, לא תוכל למלא את התפקיד בו היא כה חושקת, המלכה.
היא התקרבה.
דמעה אחת עשתה את דרכה על לחייה וצנחה מטה.
התכווצתי במקומי והתכוננתי למכה, שלא איחרה לבוא.
באותו רגע ראיתי את חיי חולפים לנגד עיני.
היא הייתה צעד אחד למקום אליו כולנו שואפים.
שם.
העולם עצר מלכת.
כל המבטים הופנו אליה.
ואז, היא עשתה את הצעד.
היא הרגה אותי.
היא גדלה, ומתוך החיילת הפשוטה צמחה מלכה.
התפתחה מרגע לרגע.
עד שהופיעה דמות גדולה ומרשימה שהתנשאה מעלינו בשביעות רצון.
המלכה החדשה.
ידעתי שהיא תצליח להגיע לשם, וכמו שאמרתי לה... היא הגיעה לשם ואני נשארתי מאחור, בצד השני של המתרס.
המלך הוקף.
והמשחק נגמר.
מעליי נשמעו המילים "שח-מט..."
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
זהירות! קיימת סכנה למיכל-פוביה