לא הייתי מאמינה עלייך, פשוט לא....
כאילו דפקת לי כזה קטע מסריח, ואת עוד לא מבינה מה עשית נכון?
אם את לא עושה את עצמך טיפשה אז אני לא מבינה מה עובר עלייך
לפניי חודש-חודשיים היא עברה לשבת ליידך ונהייתם חברות הכי טובות... והתחלת להסתובב רק איתה, וכבר לא היה את הקטע של ללכת איתך לבד, לצחוק, לדבר.. זה תמיד היה איתה, לא שאני מקנאה או משו כע? זה פשוט... מוזר כזה...
ותמיד כל פעם אחת מכן אמרה "טוב.. מיכל, אנחנו חייבות ללכת לאינשהו"... "עיניין פרטי.." "אי אפשר לספר"...
למרות שזה די עלה לי על העצבים אני לא כזה לחצתי לספר... שיהיו לכם סודות.. מה אכפת לי?
אחרי הרבה פעמים שהייתם חייבות ללכת ככה, את סיפרת לי שאתם מתנדבות בפינת חי שלייד השיכבה... ואסור לספר לאפחד כי אז כולם ירצו ובסוף לא ירשו לאפחד... היא אמרה שמותר רק לשתי אנשים...
ככה אתם הייתן הולכות לשמה כל הזמן.. אני לא אגזים ואומר שאני עלק נישארתי "בודדה וגלמודה" בצד.. הלכתי לחברות אחרות.. אבל זה לא היה משנה... כל שיעור חופשי, והפסקות ארוכות, השארתם אותי מאחורה ואמרתם "טוב.. את יודעת שאנחנו צריכות ללכת"
רק ביום שהצטננת ולא באת לבצפר היא הרשתה לי להחליף אותה ולבוא. ניכנסנו לארנבייה, וזה היה כל כך כייף... להחזיק את כל הארנבים הפיצים שבקושי היו בני חודשיים... להאכיל.. להשגיח... לזרוק גרעינים לטווסים, לתרנגולות, בכלוב יונים כל פעם לנסות להתקרב ליונה עד שתעלה על האצבע... חחח
ככה היה כל השבוע כשאת לא באת
ואז חזרת ושלושתינו היינו שם ביחד, והיה כל כך כייף ^^
עד שפעם אחת טיילו עם ולדי וליזה... ואני הצעתי בשקט שהם לא יישמעו "בואי נלך לפינת חי" ואת אמרת שלא צריך, שאנחנו כבר מלא זמן לא טיילנו עם ולדי וליזה... אז הסכמתי..
אז ראיתי את ויויאן לייד הכיתה שלה והלכתי לומר לה משו, כשחזרתי, כעבור חמש דקות - כבר לא הייתם שם..
בדרך חזרה לכיתה ראיתי אותכם בפינת חי עם ליזה וולדי.
כאילו לי אתם לא סיפרתם שבועיים בערך ומתחתם אותי והמצאתם תירוצים... ועכשיו פתאום כי בא לכם אתם מראים להם את הפינת חי, וגם לא אומרים לי כלום...
כתבתי לך ולה פתק בשיעור.. לא עניתם... ביקשתי לדבר איתכם בחוץ אבל אתם "אבל רגע, גם ולדי יכול לבוא?" ואז חפרתם על זה שהוא גם יודע על הארנבייה, מה אתם קשורות? אני רציתי לדבר איתכם! אבל לא.. אבל אתם המשכתם לומר שולדי גם צריך לבוא לדבר. אז הלכתי..
ואז פולינה קראה לי ולך החוצה. ואמרה שהעבודות הגשה שלנו היו זהות.
ששתינו מקבלות נכשל
ואת לא אמרת כלום, לא התוודאת שאת העתק.. פשוט שתקת..
אחרי כל מה שסיפרתי לך.. שהיא התקשרה להורים שלי, ואמרה שהיא רוצה להוציא אותי ממופת.
שהציונים שלי על הפנים.
שהשבוע התחלתי ממש להשקיע, הכנתי כלל הזמן שיעורים, עבודות..
כשהתחלתי לבכות בשיעור ואז יצאתי החוצה, את עדיין לא העלת את הרעיון להודות שאת העתקת.
ואת, החברה הכי טובה שלי.
נ.ב. מיכאלה וליזה.. אני יודעת שאתם קוראות בבלוג שלי. אל תספרו לה למה אני כועסת עלייה.. אני רוצה שהיא תבין לבד.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
זהירות! קיימת סכנה למיכל-פוביה