אחרי המון זמן (כמה, שנה בערך אני חושב? יותר. שנתיים או שלוש. לאדע. לא חשוב.) סוף סוף קיבלתי מוזה לכתוב את הפרק הבא. אני ממש מצטער שלוקח לי המון זמן לכתוב את הסיפור הזה, אבל מתחיל להיות לי קשה לכתוב אותו. התחלתי את החיים שלי לאחר השחרור, ועם החיים מגיעים מליון ואחת אחריויות (זה לא נשמע נכון. ככה כותבים את הרבים של אחריות?)
בכל מקרה, אני לא אעכב אתכם.
תהנו!
פרק 21
ישבתי על המיטה, והסתכלתי סביבי. עיניי
התרוצצו בפראות, מחפשות עוגן כלשהו להיאחז בו. משהו שיגיד לי שכל זה אינו אמיתי.
המחוג הגדול הצביע על 2, והקטן הצביע על
12. הסתכלתי החוצה. לילה. עיניי המשיכו להתרוצץ, מהספרייה, לשולחן, למחשב, למיטה
שלי. המיטה שלי. זה היה חלום, זה הכל. אבל הייתי צריך עוד הוכחות. לא הגיוני שזה
הכל. לא הגיוני שחלום הרגיש כל כך אמיתי, אך ללא כל קשר למציאות.
עיניי המשיכו להתרוצץ. ארון, דלת, לוח
שעם... לבסוף הן נחתו על הדרקון. אותו הדרקון ששומר על דלתי, אותו העוגן שהרגיע
אותי אין ספור פעמים בעבר. והוא לא איכזב. אנחת רווחה חמקה לה מבין שפתיי, ועיניי
חדלו את ריצודיהן. נשימותיי חזרו לאט לסדרן, ומוחי החל לסדר את המידע שטמון בו-
עכשיו שתיים לפנות בוקר. אני במיטה שלי. לא הייתי מעולם במקום כזה. זה היה חלום
ותו לא.
ידעתי שלישון שוב לא אצליח יותר היום, אז
החלטתי לקרוא קצת. קמתי ויצאתי מהמיטה, דידתי לי אל הספרייה, בצידו השני של החדר,
ולקחתי ספר. היה זה "סופו של מיסטר Y." אספתי אותו
בידיי, והחלתי ללכת חזרה אל המיטה שלי, כשאני צמוד לדרקון. ליטפתי את הציור שעל
הקיר, משהו שקיוויתי שיהיה קיים באמת, אך לשווא.
נשימותיי נרגעו לחלוטין, ועליתי חזרה אל
המזרון. שקעתי בו קצת, גבי שעון על הקיר שמאחוריי, והתחלתי לקרוא. סיפורים על
תרופות, שיגעון, עולמות אחרים... סיפורים כאלה היו קרובים אליי מאוד, והיו חומרי
הקריאה שנהניתי מהם. לא הצלחתי מעולם להתחבר לחומרי קריאה רגילים..
האותיות החלו לרוץ בראשי, כשהמשפטים נבלעו
בתודעה שלי, נקראים ונגמעים לאיטם.
הגעתי לפרק שמסופר בו על עכבר. מקבילה
לסופרמן, אבל עם ראש, פרווה וזנב של עכבר לבן. היה יכול להיות מעניין לקחת פעם
תרופה כזאת, משהו שיערפל לי את החושים, ויגרום לי להזות עולם כזה, עם עכברים לבנים
שעוטים גלימות אדומות.
תהיתי לעצמי כיצד ארגיש אם אפגוש כזה...
סופר-עכבר. דמיינתי על התקרה שלי את תמונתו של העכבר, את העמידה המלכותית שבה הוא
יהיה כשנדבר... על מה נדבר? עיניי נעו בחזרה אל השורות, תרות אחרי הנקודה בה
הפסקתי לעקוב.
האותיות החלו להתערבל ולהטשטש לי. המילים
החלו להמרח, והדיו השחור התפזר על שדה הראייה שלי. לא עבר זמן וראיתי רק שחור.
פקחתי עין אחת, והבטתי מסביב. הרגשת הקור
הזאת הייתה מוכרת, תחושת הקישיון שבגבי. הצבע הכחול מסביבי הוכיח לי את שחשדתי.
ביליתי עוד לילה במקום הזה.
השמש רק החלה לזרוח, אבל הייתה זו כבר שעה
לקום. היום עוד ארוך, ואני צריך למצוא מקום להתקלח בו. הסתכלתי על ידי השמאלית,
מצפה למצוא שעון. אולם הדבר היחיד שמצאתי היה צמיד שהחזיק אותי בחיים. שחור ולבן,
קצת מעבר לשורש כף היד, הוא נח לו בשלווה, מזכיר לי את הזוועות אותן עברתי.
הנחתי את ידי הימנית עליו, שואב ממנו כוחות
להתחיל יום נוסף, וקמתי לישיבה. ראשי נחבט במשהו, ובתנועה כמעט מיידית אחזתי את
המקום. "כל יום." אמרתי לעצמי, כשאני מסתכל על הברזל הכחול ממנו נחבטתי.
הוצאתי את התיק שנח מתחת לראשי, וזרקתי
אותו החוצה. קול חבטה בישר לי כי הוא הגיע אל הקרקע, וכי עכשיו הגיע תורי. זחלתי
החוצה, ואחזתי בשני ברזלים נוספים. גלשתי אל הקרקע, ונחתתי על משטח החול שלמדתי
להכיר במשך הזמן האחרון.
התסכלתי לצדדיי והחלטתי ללכת ימינה. אספתי
את התרמיל שלי, ורגל אחר רגל, היום התחיל. לאחר כמה מטרים עצרתי. הייתי צריך למצוא
כסף. התיישבתי על ספסל ופתחתי את התא הקטן בתרמיל שלי. הוצאתי כמה דברים- מפתח,
כמה מחקים, קוביות, חתיכת חבל... ומעט כסף. מספיק לי בדיוק לאוטובוס אחד. אני
כנראה לא אוכל גם היום.
שוב תרתי אחר השעון, אך נזכרתי שהוא לא על
ידי. דחפתי את ידי עמוק יותר אל תוך בתא בתיק, ושלפתי את הנייד שלי. 0 הודעות
חדשות, ואף לא שיחה אחת. מדהים.
השעון בצד השמאלי של הצג הבהב בלבן, מודיע
על השעה. 5:37. עוד חצי שעה יהיה האוטובוס הראשון, ואז אצתרך להתגנב אל תוך בית
הספר.
צחקתי לעצמי. "מצחיק לראות מישהו
שמתגנב אל תוך בית הספר, ולא החוצה ממנו." מלמלתי, והתחלתי ללכת. הגעתי
לתחנה, והסתכלתי בשעון שוב. 5:55. אין מספיק זמן לישון. "לא נורא" אמרתי
לעצמי, "נישן באוטובוס. כיסא תמיד יותר נוח מברזל."
הסתכלתי אחורה אל האופק, וראיתי את כברת
הדרך שעברתי. גן המשחקים שבו ביליתי את הלילות האחרונים נראה נטוש כפי שהיה לפני
חודש. מקום מושלם לנוח בו. מלבד חוסר הנוחות, אבל זה הברזל של גן המשחקים, או
הבטון והמזרקים של הבניין הנטוש, כמה רחובות ליד. העדפתי את הברזל.
האוטובוס הגיע, ועליתי עליו. שמתי לי שעון
מעורר בנייד, והתפרסתי על שני מושבים. בשעות הללו האוטובוסים היו תמיד ריקים, ולא
הייתה בעיה לתפוס גם 4 מושבים, אם הייתי צריך. מושבי הבד היו כל כך נוחים, כרית שניתן
לשקוע בה, מקום מנוחה בו לא ייכאב הגב כשאתעורר.
התעוררתי בבהלה. לקחתי את הנייד והסתכלתי
בשעון. 6:59. בעוד שאני מסתכל בשעון, הטלפון מתחיל לצלצל. "7:00" כתוב
בכתב גדול על המסך, ובקטן התווסף פתק קטן שכתבתי לעצמי- "הגעת לבית הספר. זמן
לטפס על הגדר."
התמתחתי, ולחצתי על הכפתור שמיועד לעצירה.
רעמת המנוע של האוטובוס נחלשה לאיטה, וחריקת הבלמים רעמה באוזניי הרגישות. קול
האוויר היוצא מהדלת בעוד היא נפתחת בישר לי כי הגענו. לקחתי את התרמיל שלי,
ויצאתי.
רעמת המנוע חזרה לסורה, והבטתי כאשר
האוטובוס התרחק בעצלתיים אל הגשר, וממנו אל האופק.
שינסתי את מותניי, ויצאתי לדרכי. שביל קצר
הוביל אותי לדרך אפר המקיפה את בית הספר שלי. התחלתי ללכת בה מסביב לגדר הברזל
הגבוהה, עד שמצאתי, שוב, את אולם הספורט. תמיד יש מקלחות באולם הספורט.
"אחת, שתיים, ושה..." אמרתי
לעצמי, מניף את התרמיל שלי וזורק אותו מעל הגדר. קול חבטה בישר לי כי הוא נפל
למקום, ושעכשיו תורי.
המגע של הברזל העטוי טל על ידי היה מוכר.
כבר כמעט חודש שאני עושה את זה על בסיס יומי. החלקתי את ידיי במעלה הגדר, מניף את
עצמי אל על עם כל תזוזה. תקעתי את הנעל שלי בין שני סורגים, כדי ליצור מעין וו
שיחזיק אותי כשאמתח את עצמי למעלה, כדי לתפוס את קצה הגדר. "עוד קצת ואנחנו
למעלה" מלמלתי לעצמי, כשהתכוננתי להנפה אחת אחרונה. נשימתי הייתה כבדה, אבל
הצורך במקלחת היה כבד עוד יותר. הנפתי את עצמי אל מעל הסורגים, והתיישבתי על הקצה
העליון של הגדר, מסתכל למטה. נפילה של 4 מטרים, לא יותר מידי.
לקחתי נשימה עמוקה.
האוויר שרק בעוד האדמה התקרבה במהירות, והכנתי
את עצמי לגלגול. קול חבטה ומגע הלבנים הקרות בישר לי כי הגעתי, והגלגול לא איחר
לבוא. קראתי פעם שבנפילות ממקום גבוה אסור ליפול במקום אחד, כיוון שזה מתכון בטוח
לשבירת הרגליים. גלגול הוא האפשרות הכי טובה שלי.
הנפתי את התיק על כתפי הימנית, והתחלתי
ללכת לכיוון האולם. הדלתות היו נעולות. הורדתי את התיק ממני, ופתחתי אותו. באחד
התאים הצדדיים מצאתי את הערכה שלי, שהרכבתי לפני שברחתי. היא נועדה לפתוח סוגים
שונים של מעולים.
כולל מנעול של אולם ספורט מסויים.
שקט שרר מסביב בעוד ניסיתי בסבלנות לפרוץ
את המנעול. הייתי יכול לשבור אותו, אבל לא היה בזה טעם. אני לא רוצה שהמורים יחשבו
שמישהו פרץ לבית הספר.
צליל נקישה, וחיוך. המנעול נכנע לניסיונות
שלי, והמקלחות היו רק לרשותי. מים קרים או לא, לא היה אכפת לי. העיקר שאוכל לנקות
את שאריות האדמה, החול והאבק ממני.
שטפתי את בגדיי. כבר חודש שלא החלפתי אותם,
ורק כיבסתי אותם, שוב ושוב. אני מופתע שהם עדיין לא התפוררו לי לחלוטין.
שמתי את הבגדים לייבוש, והוצאתי מהתיק את
השמפו, הסבון והמרכך לשיער שלי. חיוך של שביעות רצון התפרש על פניי, כשגיליתי
שהבקבוקים שלהם עדיין לא התפוצצו. המקלחת חיכתה לי.
התפשטתי ונכנסתי אל התא בו נמצא הברז, ממנו
יוצאים כל המים שאצתרך. סיבוב אחד, שניים, שלושה של הידית השמאלית אמורים להוציא
מים מספיק חמים כדי שאוכל להתקלח בשקט. אך לשווא. זרם קר יצא בלחישה רועמת מהברז, מכה
בגופי מאות פעמים בשנייה. אבל לא היה אכפת לי. אלה היו מים. יכולתי להתנקות.
הרמתי את ראשי ועצמתי את עיניי, סופג כל
טיפה וטיפה של מים. הקולות התעמעמו לאיטם..
פקחתי את עיניי וכאב גב איום תקף אותי.
הבטתי על רגליי, עליהן נח "סופו של מיסטר Y". לא האמנתי
למראה עיניי. הבטתי החוצה, וראיתי כי כבר בוקר.
הסתכלתי בשעון שבחדרי. השעה הייתה כבר
10:00.
הצלחתי לחזור לישון.
מקווה שנהניתם.
שלכם כתמיד
חצי ירח מטורף
כינוי:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
