Even Angels Fall

יש סדק בקיר שבחדר שלי.

מידי לילה, כשאני נשכבת לישון ועוצמת את העיניים, אני יכולה לשמוע את נקישות גמדוני הכיס הפועלים בתוכו.

מידי בוקר, כשאימי שואלת אותי מדוע אני נראית כה עייפה, אני מפחדת להגיד לה שזה בגלל הגמדונים, כי בפעמים הקודמות כשציינתי את העובדה הזו היא צעקה עליי שאני מדברת שטויות ואני מכניסה לאחי הקטן רעיונות לראש.

פעם אחת אחי הקטן ניגש אליי ושאל אותי אם זה נכון, עניתי לו בחיוב והוא נראה אובד עצות ממש. הוא ציין שגמדים אמנם קטנים, אבל לא קטנים עד כדיי להצליח לחיות בתוך חור קטן בקיר. חייכתי בסבלנות באותה הפעם, הושבתי אותו על ברכיי וסיפרתי לו על גמדוני הכיס. הסברתי לו שגודלם קטן יותר מציפורן, והבתים הקטנים שלהם בנויים עמוק עמוק בתוך סדק הקיר שלנו.

ליד אמא לא העזתי להזכיר את הגמדונים, אבל אני ואחי היינו מניחים להם כל ערב, אחרי הארוחה, שאריות לחם מפורר בקצה הסדק. בבוקר היינו נוהגים לבדוק את הסדק ולגלות שפירורי הלחם נאלמו מקצהו ונוקו על ייסוד.

כשאחותי התינוקת נולדה השתוקק אחי לספר לה על הגמדונים, אבל אני הייתי כבר בכיתה ו' וידעתי שאמא תתרגז נורא, אז הערתי לו שנחכה מעט לפניי שנספר לה על המושבה הקסומה שבקיר בייתנו. השנים חלפו לאט, אני כבר הייתי בחטיבה, אחי ביסודי ואחותי בגן הילדים הקרוב ביותר לבית. כשאמא הייתה מעירה על כך שהלחם בבית הזה נגמר במהירות מדהימה היינו אחי ואני מחייכים זה לזה, כממתיקים סוד שאיש מלבדנו לא יודע.

כשעליתי לתיכון הושבנו אני ואחי את אחותי על ברכינו, סיפרנו לה את הסיפור על הסדק בקיר ועל מושבת הגמדונים ואפילו הדגמנו לה באותו הלילה את פירורי הלחם, שנאלמו פלאים בבוקר שלמחרת.

מאותו היום היה בייננו קשר הדוק, קשר קסום של אחים, קשר שחיבר אותנו לעוד הרבה שנים העתידות להגיע, לא לאחי, אמנם.

הוא עבר תאונה כשעוד לא סיימתי בית ספר, המוות היה מיידי ולא היה סיכוי להשאירו בחיים.

באותו הלילה כרענו ברך, אני ואחותי, מלפני הסדק בקיר, הידקנו כפות ידינו זו בזו והתפללנו ליצורים הקסומים שיישמרו על אחינו, איפה שלא יהיה. התפללנו שנשמתו תנוח בשלום, וכשהאביב הגיע והפרחים האהובים עליו פרחו במלוא הדרם ידענו שהכל בסדר איתו, שזה סימן ממנו ומהגמדונים שאין לנו ממה לדאוג. 

לאחותי היה חבר ראשון, אני הייתי בצבא, ומדי שבת, כשהייתי חוזרת הביתה, הייתי מתיישבת מול הסדק בקיר ומנסה להציץ פנימה. פעם אחת הייתי יכולה להישבע שעין קטנטנה מצמצה לעברי, אבל חוץ מאותה עין מסתורית אף לא אחת משתינו לא הצליחה למצוא זכר לגמדונים.

החתונה שלי הייתה מפוארת, הבית החדש לא פחות, אבל המיטה הגדולה והרהיטים המפוארים לא הספיקו בכדי לגרום לי לשכוח מהסדר שבקיר הגמדונים. הייתי מצלצלת לפחות פעם בשבוע לשאול לשלומם, ואחותי הייתה עונה שהכל כרגיל, הם אוכלים והנקישות לא מפסיקות אף לא ללילה אחד.

כשילדי הראשון החל ללכת בפעם הראשונה קיבלתי צלצול בטלפון, אימי הזקנה כבר הייתה תשושה מהחיים, ואני ואחותי שבנו לבית ילדותינו בשביל לארח לה חברה בימיה האחרונים. נשכבנו שלושתנו, שלוש בנות הבית, אחת ליד השנייה במיטה שהייתה בחדרי הישן, חיבקנו את אמא משני צידיה, הענקנו לה חום לפחות לפעם האחרונה. באותו הלילה הייתה דממה דומיה בחדר, אף לא נקישה אחת מכיוון הסדק, ואחותי לחשה לי בשפתיה שהם רואים את המצב, ורוצים לתת לנו לפחות לילה אחד של שקט.

הבוקר לא האיר את פניה של אימי, שלא יאורו יותר לעולם, כך נהגתי לספר לארבעת ילדיי שביקשו שוב ושוב לשמוע את סיפור סבתם. בימי צעירותי עוד לא הייתה לי בעיה, הייתי קופצת פעם בשבוע לבית אימי ומספקת לגמדונים מנת לחם המספיקה לשבוע, אך כשרגליי בגדו בי, וכיסא הגלגלים ואני נפגשנו בפעם הראשונה, ידעתי שזהו הזמן לספר לנכדיי על סוד הגמדונים.

מאותה הנקודה המצב הדרדר. עייני כבר לא מה שהיו פעם, ללא המשקפיים העבות אינני מצליחה לראות כמעט דבר, ואם בעבר לא הצלחתי לראות את הגמדונים, ידעתי שכעט סיכויי אפסו, כך לפחות חשבתי עד לשעת ראייתי האחרונה.

המיטה בבית החולים הייתה קרירה, נאלצתי להתכסות על לקצה סנטרי, עייני נפקחו ונסגרו, לא שהדבר שינה משהו, גם ככה גם שהיו פקוחות לא יכולתי לראות יותר כמעט דבר.

את אותם יצורים קסומים אני לא אשכח לעולם, ובדרך שבה זהרו וצעדו בצעדים קטנטנים על בטני במיטת בית החולים אפילו המת היה יכול לראותם. פערתי את עייני התשושות בפליאה, ויצור קטנטן ומקסים נעמד על קצה אפי, מחייך אליי וממלמל חרישית דבר מה לא מובן, דבר שדווקא נשמע לי כמו "תודה" בשפתם.

עיניי חשכו שניות אחר כך, אבל נשארתי מאושרת.

את חיי כמעט וסיימתי בבית המשוגעים. נשבעתי בחיי שראיתי את גמדוני הכיס, אך היה זה יותר מידי בשביל בעלי והמשפחה. אף לא אחד מהם לא יזכה להכיר ביצורים הקסומים, ואולי זו דווקא אני שהזקנה הכתה בי חזק מידי עד כדי הזיות.

בשניותיי האחרונות עצמתי את עיניי הכבדות. אף אדם לא יזכה לדעת על פרשיית הגמדונים, וביני לבין עצמי תהיתי האם באמת היו קיימים, או אולי כל חיי חייתי את פנטזיית ילדותי הנצחית..

הסיפור משתתף בתחרות הסיפורים של ישרא, סיפורי מדע בדיוני ופנטזיה.