בעיקר במנגות זה ככה, שהדמויות הראשיות כבר בתיכון והן עוד לא
התאהבו פעם אחת בחייהן. תמיד חשבתי עד כמה זה מוזר, ואם זה בכלל אפשרי. בעיקר
בזכות ישרא יצא לי להכיר כמות של בנות שעוד לא התאהבו בחייהן, ואני נדהמתי אפילו
יותר.
הכל סובב אצלי סביב הרומנטיקה, סביב הבנים, סביב החתיכים
והחמודים והמצחיקים וההוא שהסתכל עליי בתחנה וזה ששאל אותי שאלה בחשבון.
זה חלק כל כך עיקרי בחיים שלי שאני לא מצליחה לקלוט איך בנות
לא יכולות להתאהב.
למרות שהוא לא מתקדם כל כך לאנשהו בכל מקרה.
אחרי תקופה מסוימת יצא לי לחשוב על זה, פתאום הרגשתי פתטית. עלובה
כזאת ולא מיוחדת. הא, הנה, גם אני אחת כזאת שנוטה להתאהב. ופתאום בלי ששמתי לב הזמן
עבר ואני בתיכון, ואני כבר אמורה לחוות נשיקה ראשונה, וסקס ראשון, ואני אמורה להתבגר
ולחוות כל כך הרבה דברים שאני לא רואה אותם מגיעים בזמן בקרוב, בעיקר בגלל שאני לא
רוצה אותם.
אני לא רוצה להתאהב עכשיו, לא רוצה שיהיה לי חבר. הכל עוד
הפעם מחדש נראה לי מייגע, ואני חושבת לעצמי שאם אני אתאהב אז אני אתאהב ומשם אני כבר
אתחיל לחשוב מה לעשות, אבל בינתיים אני רוצה להשאר אותו הדבר.
הבעיה שלי היא שהכל חייב להיות עכשיו. הזמן עובר ומתקדם קדימה
וחולף על פניי ואני צועקת לו לחכות אבל הוא לא מפסיק, ועכשיו אני חייבת לרדוף
אחריו ותוך כדי להספיק הכל.
ונתעלם מחיי החברה ומחיי האהבה הלא תוססים שלי שתודה לאל כרגע
זה לא מפריע לי, יש עוד לימודים ולרצות את המשפחה ואני עוד רוצה להתחיל לעבוד ובטח
שאני גם רוצה בין לבין גם קצת זמן לעצמי.
הזמן עובד לי מהר מידי, אני צריכה להספיק המון ואולי יותר
מידי.
אני תוהה לעצמי אם זה הזמן שעובר מהר או אני שמתקדמת לאט..
[אני לא אוהבת איך שהקטע כתוב. אולי זה הבית של חברה שלי שחוסם לי את המוזה והזרימה בכתיבה, אבל זה הכי טוב שאני יכולה לעשות מכאן.]
A.P, מביתה של חברתי הטובה. (:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
ApplePower
