ובאמת, אני חושבת שזה קצת יותר מידי בשבילי.
אמרו לי כמובן שהתיכון מתיש, אבל ברמה שכזו? אתם יודעים, לאנשים עם חיים מסובכים כמו שלי זה קצת מעבר לקו התשישות. בחטיבה וביסודי עוד זרמתי עם זה, אמנם בלילה לא ישנתי כמעט, אבל זה היה לא נורא, כי גם הימים לא היו מעייפים במיוחד, וברמת העקרון אני כבר רגילה. אבל עכשיו? בחיי, זה כבר מוגזם. גם בימים אני לומדת עד אפיסת כוחות, וגם בלילות אני צריכה לשוטט ברחובות כמו פורפרה אומללה?
אתם, האנשים הקטנים, צריכים להרגיש הקלה אדירה על כך שאתם לא צריכים להציל את העולם כל לילה מחדש.
אתם יכולים לתאר לעצמם איזו מחוייבות זו? טוב, רק תראו, לילה אחד שביקשתי שינה רצופה צונאמי ענק תקף את העולם.
עוד לילה אחד שבאמת רק נתתי לעיניים לנוח וחייל נחטף. לא נדבר על מגדלי ענק שרוסקו ברגע של חוסר ריכוז או מלחמה שפרצה ממש מתחת לאף שלי, רק בגלל שהייתי עייפה מכדי לשים לב לכל הפרטים הקטנים.
אני מנסה ככל יכולתי, אבל אני פשוט לא מצליחה להציל את העולם הזה.
אני יודעת שאמנם יש לי כוחות על, אבל כשרק אני מודעת אליהם אז בכל זאת, ילדה קטנה להציל עולם גדול- זה קשה.
הבעיה היא איתכם, כנראה שאני הייתי מספיק מפוקסת פעם אחת בשביל להבין את כוחות העל שלי ולנסות כל פעם מחדש להציל את העולם, אבל אתם, הציבור הרחב [ובלי הכללות], עוצמים את העיניים, האוזנים והפה ועושים עצמם כאילו אתם לא מודעים לכלום, לא לסביבה ולא לעצמם- לכוחות העל שלכם.
אז סליחה באמת שאני לא מספיק מפוקסת, אבל לפחות אני מעיזה לקחת אחריות.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
ApplePower
