Even Angels Fall

כבר הרבה זמן שהוא מחפש את המילים. לא מילים מסוימות, אלא כל פעם מחדש את המילים המתאימות לאותו הרגע. יש בתוכו הרבה תהיות ומחשבות שהוא רוצה להעביר לסובבים אותו, אבל המילים תקועות אצלו בגרון ולא מאפשרות לשום דבר לצאת החוצה. לצאת החוצה כמו שצריך, בכל אופן. אבל הוא קטן, אז מוותרים לו. הוא לא אמור לדבר הרבה, כי גם ככה אוצר המילים לא גדול בגילו, זה מה שהמבוגרים חושבים. דווקא יש לו אוצר מילים גדול, אוצר מילים רחב ועשיר, הוא פשוט לא מצליח להשתמש בו כראוי, או בזמן הנכון. הוא כבר בעצמו וויתר על לנסות לנסח, את התהיות הוא שמר לעצמו, ובשביל להעביר את הזמן הוא היה מדבר לעצמו בלב, כי הוא הבין את עצמו הכי טוב, אפילו בלי לנסות לחפש את הניסוח נכון.

הדרך לגן תמיד ארוכה, הוא צריך לקום מוקדם ובגלל זה הוא עייף, ודווקא כשהוא עייף כל התהיות שלו עולות במלוא המהירות. בכלל, הזמן שלפני השינה וישר אחריה הוא הזמן שבו המוח שלו צלול לגמרי, זה הזמן שבו הוא הכי אוהב לחשוב ולתהות. אילו היה יכול לנסח, הוא היה מגלה שאת התהיות שלו אפילו מבוגרים מסוימים לא העזו לתהות. היום, הדרך לגן הייתה ארוכה במיוחד. היה קר במיוחד, והוא היה עטוף במעיל קטן שהתאים באופן מושלם למידותיו. אבא החזיק את ידו הימינית, וצעדיהם של רגליו הקטנות היו זריזות למדיי, כי אפילו צעדיו האיטיים של אבא היו גדולים כל כך שלא הספיק הקטן לעמוד בקצבו. הוא הלך במהירות וחשב לעצמו, כמו תמיד, ולמעשה, הוא הלך מהר כל כך שלא שם לב היכן הוא דורך, וככה מצא את עצמו בועט באבן עגולה. האבן התגלגלה קדימה ונעצרה אחרי כמה שניות, אבא לא שם לב אבל הילד בהה באבן בעניין. כשהגיעו במהרה האב והבן ליד האבן החליט הילד להיעצר, הוא התכופף במהירות ולקח את האבן אל ידו השמאלית, ידו הפנויה. האב רטן שבלו לוקח שטויות מלוכלכות אל ידיו, אבל הבן שתק, כרגיל, והזוג המשיך לצעוד קדימה.

ליבו של הילד התמלא בשמחה טהורה כשראה את האבן העגולה בין אצבעותיו הקטנות. למעשה, היא הייתה עד כדי כך עגולה שהוא השווה אותה לכדור הארץ. הוא התבונן בה היטב וכבר היה יכול לראות את היבשות, הוא התמקד עוד יותר והצליח אפילו לראות את העיר שלו. הוא סובב מעט את האבן, ועכשיו היה יכול לראות את הגן, אפילו את הבית והגינה שלו. הוא אהב את העולם הקטן שלו, הוא היה עולם שקט ונחמד. בשביל לשעשע את עצמו הילד ניער את העולם מעט, מדמיין מיליוני אנשים קטנטנים שמושלכים ימינה ושמאלה, מחזיקים נואשות ובצווחות עצים ועמודים בדרך, חלקם אפילו היו נופלים למדרכה, כאשר לא הצליחו למצוא דרך מה מספיק טוב להחזיק בו. הוא צחק לעצמו, משועשע מהאנשים הקטנים, וניער את העולם הקטן פעם נוספת, מביט בשיירת האנשים האומללים שנפלו מהעולם ונשארו כפירורים מאחוריו.

הוא המשיך לשחק ולהשתעשע עם אנשי העולם הקטן הדמיוניים שיצר, הוא שיחק איתם ממש עד שהגיע לפתח הגן. אבא נשק לו על המצח והתרחק מהאזור, אחריי שווידא שהגננת ראתה אותו, אך הילד נשאר עומד עוד כמה זמן בפתח השער של הגן. הוא הביט בעולם הקטן שלו והבין שאסור להכניס אותו פנימה, כי אחרי הכל, בפנים זה גן, והעולם הוא למרות הכל רק אבן, ומן הראוי לא להכניס אבנים לגן. הגננת אומרת שרק אנשים רעים מתעסקים עם אבנים, והילד הזה הוא בטח ובטח לא ילד רע. אז הילד השאיר את האבן בחוץ, אבל ממש לפני שנכנס לגן העבי מבט חטוף אל העולם הקטן.

הוא הביט בו שניות ארוכות, עד שלפתע ראה אמא של אחת מבנות מהגן יוצאת החוצה. היא בעטה בעולם הקטן בלי כוונה. העולם הוטח במהירות אל הגדר והתנפץ עלייה לרסיסים קטנים.

זה היה עצוב, והילד חזר אל מקום הימצאותה של האבן המנופצת. לא נשאר כל זכר לאבן העגולה והיפה שלו. לא נשאר כל זכר לאנשים הקטנים, ולא לבית ולגינה ולגן הקטן שלו.

במהלך כל היום ישב הילד ליד שולחן הציור וצייר עם צבעי פנדה עולם.

אבל זה לא היה עולם רגיל, עם כחול וירוק, זה היה עולם אפור ולוכלך, ממש כמו האבן.

ובלילה, אחרי שהציור נתלה בחדרו, שכב הילד במיטה, וחשב לעצמו שבעצם, באופן יחסי, גם העולם שלנו הוא פצפון. ויכול להיות שאיפה שהוא שם בחוץ, יש אנשים ענקיים, שהעולם שלנו נראה להם כמו אבן קטנה. ובעצם, בהנפת רגל שלהם, העולם שלנו יכול להתנפץ כאילו לא היה.

עכשיו הילד היה עצוב, והוא הלך לישון כשיש לו דמעה קטנה בעיניים.

עכשיו, הוא גם הצטער שהוא לא מצליח לנסח את עצמו נכון, כי אם היה יכול, הוא היה רץ לאימא ואבא ומזהיר אותם מפני סוף העולם, שבכל רגע יכול להתקרב ולבוא.